רשויות מקומיות - אבטלה סמויה ובזבזנית

חודשים ספורים לפני הבחירות לרשויות המקומיות שנערכו ב-2003, במהלך מה שמכונה "שיחות סלון", הצהרתי כי אם יפטרו מחצית מעובדי עיריית באר שבע או דימונה, הציבור לא יחוש בשום שינוי לרעה; אדרבה, את הכסף שייחסך ממשכורות סרק יהיה ניתן להשקיע בניקיון שתי ערים אלו. ההצהרה שלי לעיל, שנאמרה מפיו של מי ששימש באותה תקופה בתפקיד בכיר בעיריית דימונה ושנים קודם בעיריית באר שבע, "הדליקה" מספר חברים שלי שהציעו לי להתמודד בבחירות ההן למועצת העיר, כאשר המוטו המרכזי שלי, שיהיה גם הסלוגן של הבחירות שלי, יהיה "לפטר חצי מעובדי העירייה, ומה שיהיה זה מה שהיה". כלומר, שום שינוי לרעה, אולי אפילו לטובה. את ההצעה ההיא דחיתי על הסף כמובן, כולל חמש שנים אחרי, בבחירות של נובמבר 2008, וזאת מסיבה אחת פשוטה: אין לי עניין להיות פוליטיקאי מקצועי, ושום מכבסת מלים כמו "לא פוליטיקאי אלא שליח ציבור" וכדומה, לא תעזור כהוא זה. מדוע? מפני שאין כיום במדינה שלנו דבר כזה שנקרא "שליח ציבור", "איש ציבור" או "משרת ציבור" מבלי שיהיה נגוע בפוליטיקה, עם כל המשתמע ממה שטומנת בחובה מלה זו. בישראל 2009 ישנן רשויות מקומיות, לרוב חלשות באמת, אשר נהנות ממענקי איזון שונים הניתנים להן ע"י משרד הפנים/משרד האוצר. לאחרונה הוחלט על קיצוץ במענקים אלו ('מעריב', 07.09.09), מה שקומם את ראשי הרשויות ואת יו"ר מרכז השלטון המקומי, שלמה בוחבוט. הללו טענו, ובצדק מבחינתם, כי מענקי האיזון ניתנים דווקא לרשויות עם אוכלוסיה חלשה ונחשלת, ולכן הקיצוץ יפגע דווקא ברשויות החלשות, כלומר בפריפריה ובעיירות הפיתוח. משמעות הפגיעה, לפחות בשלב ראשוני, פיטוריהם של כ-6,000 עובדים בדימונה, ירוחם, שלומי, חצור הגלילית, אופקים ועוד.

The game is over

עם כל הכאב והצער על האבטלה העתידית ועוד בערי הפיתוח ובפריפריה, שסובלות מאוד ביחס לערים במרכז, בשפלה ובשרון, הגיעה העת שמישהו יגיד לראשי הרשויות שם: עד כאן! The game is over. לחייב אותם מעתה ואילך להתייחס לרשות שבראשה הם עומדים כאילו הייתה המפעל הפרטי שלהם! יש תפוקה, יש תוצרת, יש רווחים – יש מענקים. אין תפוקה, אין תוצרת, יש אבטלה סמויה – הביתה! פיטורים! הרשויות המקומיות, כנראה ללא יוצאות מן הכלל, הפכו עם השנים למעין מפעל פרטי של ראש הרשות הנבחר: תוך שנה מתום הבחירות הוא מרשה לעצמו לקלוט מאות עובדים שפעלו למענו בבחירות, לרוב זה את המעגלים הראשונים, כאשר כל מעגל כזה מונה לפחות 100 חברים. זאת ללא שום קשר לכישוריהם ויכולותיהם. אלו, כמובן, מתווספים לעובדים שנקלטו בקדנציה הקודמת, ובכך גורמים להגדלת מספר העובדים הסמויים. וחוזר חלילה. ראשי רשויות רבים חוטאים פעמיים לשליחותם. אחת – בזה שהם קולטים עובדים לא נחוצים בשל מניעים פוליטיים; שתיים – בזה שהם לא מוכנים לפטר את העובדים המיותרים, שחלקם הלא קטן מגיע בבוקר לעבודה, מדפיס כרטיס, יוצא להפסקה ארוכה ושב בארבע, להחתים כרטיס. יש כאלה אגב שמחתימים כרטיס בארבע וחצי ואפילו בחמש, מה שמזכה אותם בשעות נוספות... ראשי רשויות רבים יודעים את המצב לאשורו, אבל בגלל רצונם "בשקט תעשייתי" הם אינם מוכנים להתעמת עם העובד או עם וועד העובדים. מדוע? מפני ששום ראש רשות לא נהנה לקרוא כותרות שליליות עליו או על תפקודו והתנהלותו במקומונים.

רשויות מקומיות – אלופות הנפוטיזם

לפני מספר שנים כמדומני, החליט משרד הפנים על חיוב אישי לראשי רשויות שיחרגו מסמכותם. אינני יודע כמה שיניים יש בהחלטה זו, וכמה ראשי רשויות כבר חויבו, אם בכלל, למעט כאלה שרכשו לעצמם מכונית שרד בעלות גבוהה מזו שהוקצתה להם ע"י משרד הפנים. אבל אין ספק בכך, אם משרד הפנים ישדרג את ההחלטה שלו, ויוסיף לה גם את פיטורי ראש הרשות אם זה יחרוג ממצבת כוח האדם שהקצו לו, אזי הציבור, בעיקר זה שמשלם ארנונה ומצפה לקבל תמורה הולמת, רק ירוויח מכך, שכסף שייחסך מתשלום משכורות ל"נוכחים נפקדים" ילך לטובת פרויקטים מוניציפליים חשובים. רשויות מקומיות רבות יכולות לזכות בתואר אלופות הנפוטיזם. אין לך רשות בארץ שאין בה כמה עשרות, שלא לומר מאות, של עובדים שהם בני משפחה אחת. גם כאלה שיש להם קרבה שלישית, שנייה ולעתים גם ראשונה לראש הרשות. אין בושה, פשוט. יתרה מכך, בהרבה רשויות ישנו כפל תפקידים דה פאקטו, לעתים גם כפל אגפים או מחלקות. כך, למשל, ברשות אחת יש גם מנהל אגף נכסים וגם חברה כלכלית, למרות שהחברה הכלכלית מנהלת את נכסי הרשות... ביישוב אחר יש גם מהנדס עיר וגם מנהל אגף הנדסה, שניהם מהנדסים כשרים, אבל אחד מהם הוא מיותר לחלוטין... ביישוב נוסף, גדול ומוכר, עבדו עד לפני מספר שנים לא פחות מתשעה פרויקטורים, שהיו מנאמניו הבולטים של ראש הרשות. אותם פרויקטורים ייתרו, פשוטו כמשמעו, את מנהלי האגפים שמצאו עצמם מגרדים באשכים כל היום... ואם בענייני גירודים עסקינן, אזי אי-אפשר לסיים בלי מעט הומור: מבקר של משרד הפנים הגיע לאחת הרשויות בדרום ונתקל באלמוני שישב על כיסא בכניסה לבניין הרשות, כוס קפה בידו האחת, סיגריה בידו השנייה ועיניו מביטות על השמש המלטפת. המבקר: סליחה, אדוני, אתה עובד כאן, בעירייה? האלמוני: כן, וודאי. המבקר: באיזה תפקיד? האלמוני: אני סוג של ממונה בטיחות. המבקר: מה סדר היום שלך כאן? האלמוני: אני מגיע בשמונה בבוקר, מדפיס כרטיס עבודה, מגרד באשכים עד ארבע בצהריים ואז ושוב מדפיס כרטיס עבודה. ככה חמישה ימים בשבוע, 24 ימים בחודש כבר ארבע שנים, תודה לאל. מבקר: וכמה אתה משתכר? אלמוני: פינטס, בקושי 25,000 ש"חבחודש ברוטו. המבקר, שרק לפני זמן קצר נכנס לתפקידו, עזב את המקום ועלה ללשכתו של ראש הרשות. בדרך הוא נתקל באדם שמאוד הזכיר לו את הטיפוס מהכניסה לבניין: כוס קפה ביד אחת, סיגריה ביד שנייה ורגליו מתוחות מונחות על כיסא ממול לכיסא שעליו ישב. המבקר: סליחה, אדוני, אתה עובד כאן, בעירייה? האלמוני: כן, וודאי. המבקר: באיזה תפקיד? האלמוני: אני סוג של ממונה בטיחות. המבקר: מה סדר היום שלך כאן? האלמוני: אני מגיע בשמונה בבוקר, מדפיס כרטיס עבודה, מגרד באשכים עד ארבע בצהריים ואז ושוב מדפיס כרטיס עבודה. ככה חמישה ימים בשבוע, 24 ימים בחודש כבר ארבע שנים, תודה לאל. מבקר: וכמה אתה משתכר? אלמוני: פינטס, בקושי 25,000 ש"חבחודש ברוטו. המבקר ההמום, שכאמור רק זמן קצר קודם נכנס לתפקידו, מיהר לשלוף מתיקו את יומנו האישי, לפתוח אותו ואז לכתוב בו באותיות של קידוש לבנה: ביקרתי ברשות המקומית (...) ולהפתעתי גיליתי בה כפל תפקידים מיותר לחלוטין – שני ממוני בטיחות שכל היום מגרדים באשכים – ולכן יש לפטר אחד מהם לאלתר...