תדמיתה הפגומה של המדינה

לאן הגענו? לקראת ראש השנה המתקרב, המצב העדכני בגזרת מנהיגינו הפוליטיים הוא כדלקמן: נשיא מדינת ישראל (לשעבר) - עומד לדין על אונס; שר האוצר (לשעבר) - נכנס לבית הסוהר, שר הבריאות (לשעבר) נכנס לבית הסוהר; ראש ממשלה (לשעבר) עם כתב אישום חמור. שר החוץ בפועל - בחקירה מתקדמת ואיום ממשי לכתב אישום; יו"ר ועדת חוץ וביטחון של הכנסת - בשלבי משפט מתקדמים; מנהלת לשכת ראש הממשלה וראשי נציבות רשות המיסים - לקראת כתבי אישום ומשפט; עו"ד מסר - חבר, מקורב, שותף לשעבר של ר' הממשלה (לשעבר) אהוד אולמרט, מסובך מאד, בקשרים קבלת כספים וטובות הנאה; שופט מחוזי (לשעבר) - שברח לפרו מבוקש על שוחד בחברת החשמל; ד"ר שגב - רופא ילדים ושר תשתיות (לשעבר), סיים לרצות את עונשו; שר הפנים (לשעבר) אריה דרעי - סיים לרצות את עונשו ומחכה לסיום תקופת "הקלון", כדי שיוכל לחזור לחיים הפוליטיים והציבוריים. אפשר להמשיך ברשימה הלא מחמיאה של אנשי ציבור שסרחו, ונתנו לישראל את מקומה הנמוך והמדאיג בדירוג מדד השחיתות העולמית. ונשאלת השאלה: כסדום היינו - כמדינות אפריקה מסוימות או העולם השלישי – נדמינו? איפה הכבוד העולמי - איפה הכבוד הציבורי? הרי לא ייתכן שלצד פעילות רבתית, לאומית, עסקית, פוליטית, הישגים במדע תרבות וטכנולוגיה מתקדמת - ניחשב גם כמדינה עם שלטון מושחת או פקידות ממשלתית לא אמינה. אין מנוס מלקבוע שמדובר בתקופה קשה לפוליטיקה הישראלית, וכשמצרפים לכך את הבעיות הביטחוניות והכלכליות של ישראל בימים אלה - המצב מביך ומעורר דאגה. ובכן, אפשר לומר שעשינו זאת ובגדול. ישראל במקום ה-28 בעולם לפי מדד 2005 במדד השחיתות העולמי, כאשר אנו מתדרדרים כלפי מטה עם השנים, ומי שמחפש ניחומים - הרי הרשות הפלשתינית מובילה את הטבלה מלמטה. בשנת 2004 דורגה ישראל במקום ה-24 ובשנת 2003 במקום ה-21 כלומר: התדרדרות משמעותית ומהירה, ומה לגבי 2009? את הדירוג מפרסם ארגון TI העולמי, המיוצג בישראל ע"י ארגון שבי"ל, שליד הפקולטה לניהול של אוניברסיטת ת"א. TI מפרסם מדי שנה את מדד השחיתות העולמית, כאשר הדירוג מתייחס לרמת השחיתות של נושאי משרות ציבוריות ופוליטיקאים. ואל יהיה הדבר קל בעיניכם; הטבלה, כמו שאומרים בספורט, לא משקרת, ומטילה על המנהיגות ועל הממשלה צל כבד של התנהלות פגומה, פסולה, אינטרסים מפלגתיים ואישיים במקום טובת המדינה, ושחיתות ציבורית ברורה ופשוטה. קחו לדוגמה את דוחות מבקר המדינה המתפרסמים כל שנה בשני כרכים עבים, עם הרבה ביקורת והרבה המלצות לתיקון המעוות. התוצאה - אחרי שבוע של חגיגה בעיתונות זה נשכח, גווע עד לשנה הבאה ללא שום תוצאה משמעותית. כל מבקרי המדינה לדורותיהם סבלו וסובלים מאותה מחלה - "חוסר שיניים",לביצוע ההמלצות שבדוחות השנתיים. גם מבקרת המדינה הגב' בן פורת, גם המבקר מר גולדברג וגם המבקר הנוכחי, השופט מיכה לינדנשטראוס - הצהירו שיש לתקן את חוק מבקר המדינה, לתת לו יותר סמכויות אופרטיביות, פליליות וביצועיות כדי למלא בהצלחה את התפקיד. גם ועדת הכנסת, גם יו"ר הכנסת ויו"ר ועדת חוקה בכנסת ערים לסוגיה ותומכים בה, אך משום מה הכנסת כמחוקקת נמנעת זה שנים להעביר סמכויות ביצועיות למבקר. האם זה מפחד המפלגות, מפחד פוליטיקאים המעוניינים שעין המבקר לא תגיע אליהם? התוצאה - המנגנונים המבוקרים חוגגים, המבקר נובח, והם ממשיכים במסעותיהם בארץ ובחו"ל, וכספי הציבור, כספי מיסים שבאים בעיקר ממגזרים חלשים כמו שכירים ועצמאיים קטנים - מבוזבזים על ימין ועל שמאל, ויש צועק אך אין מי שיעמוד בפרץ ובגופו יבלום את התופעה המשחיתה. וכאשר קם לפתע אזרח, פקיד שמצביע על תופעה של שחיתות, קומבינות, מכרזים פיקטיביים או תפורים מראש, מתן שוחד להטיית פעילות עסקית במשרדי ממשלה או רשויות מקומיות - במקום לתת לאזרח פרס ייעול, פרס האזרחות וההגינות - הוא מפוטר, מודח בבושת פנים, מפסיד מקום עבודה, קריירה, פיצויים, ביטחון סוציאלי - ונחשב כ"שרוף" במקומות עבודה אחרים. גם כשפונים לבג"צ או בית דין לעבודה שמורים על החזרתם לעבודה, הדבר מתבצע בחוסר חשק בולט, בהצבה לתפקידים זוטרים ושוליים עד שהאזרח ההגון מתפטר ומשחרר את המערכת מ"נודניק", רודף סדר וצדק - שלא נקלט במערכת כי הוא "לא משלנו" והוא על תקן "אאוטסיידר" או "חייזר" בעיני הקובעים, למרות צו הגנה שניתן על-ידי מבקר המדינה. את הקטע הזה במבנה החברתי שלנו יש להסדיר, לצערי, בחקיקה מתאימה, כדי לעודד אזרחים להתלונן על התנהלות פסולה ועיוותים - ללא חשש או מורא. כאשר חוקרים ראשי ממשלה ובניהם - שרים, פקידים ומנכ"לים על הלוואות ועמותות קש - כאשר מדווחים מדי פעם על עסקות פיקטיביות או קומבינות ארציות או בינלאומיות - קשה להשתחרר מהרושם שהמקום אליו הגענו בעולם במדד השחיתות אכן הגיע לנו בצדק. כאשר מומחים לענייני צבא וביטחון טוענים שתקציב הביטחון מנופח, בזבזני והפיקוח הפרלמנטרי עליו רופף, אם בכלל, ומיליארדי שקלים עוברים למערכת בלי שקיפות מתאימה ודוחות ביצוע - זה לא פגמים, לא נוהלים מיושנים, זה בזבוז לשמו - וזה יכול להכנס למשבצת של שחיתות ציבורית מנגנונית, גם אם לא אישית ספציפית. לזכותו של מבקר המדינה הנוכחי, השופט מיכה לינדנשטראוס, ניתן לומר - למרות שיש לו הרבה מבקרים ומתנגדים לאמצעים בהם הוא משתמש - כי הוא העלה את נושא השחיתות המוסדית לסדר היום וכמשימה ראשונה במעלה ומטרה למלחמת חורמה, והוא מצליח בתחום זה להזיז דברים יותר מקודמיו. גם היועץ המשפטי לממשלה והמשטרה פעלו בשנים האחרונות בנמרצות כנגד תופעות חריגות ומבישות אלה בקרב נציגי הממשלה והפוליטיקה, והתוצאות הן אוסף מרשים של אנשי שררה מן המעלה הראשונה שנכנסים ויוצאים מבית הסוהר. הוכח לכולם בארץ ובעולם, שבישראל אין חסינות לשועים ומנהיגים מפני חקירה, משפט ובית הסוהר. זה מצביע על חוסן החברה הדמוקרטית וחוסן מערכות אכיפת החוק ועליונות שלטון החוק. אם נמשיך כך בעתיד, יש סיכוי שנגיע ל"מונדיאל" המדינות המתקדמות וההגונות בהקדם, ומקומנו בטבלה יהיה למעלה, בין הדמוקרטיות המובילות. נקודות למחשבה והרהורים: 1. הטיפול בפרשת שליט - ארוך מדי, כושל מדי, יקר מדי. 2. מבצע 'עופרת יצוקה' - מזווית אי החזרת שליט, היה כשלון מדיני, מבצעי ומוסרי. 3. אסור היה לצאת מעזה ולהפסיק הלחץ על הרצועה והתושבים - בלי שליט. 4. אסור היה לצאת מעזה - בלי לקחת בשבי את צמרת מנהיגי חמאס, או בלי כיבוש כל הרצועה וחיסול החמאס. 5. להזכיר לציבור - מתי פרעה מלך מצרים "שלח את עמי", רק אחרי מכת בכורות. חבל שמנהיגינו שכחו זאת. 6. לסיכום: יש לומר - לא בכל מחיר - אלא נעשה כל מאמץ אפשרי, הגיוני וסביר, לשחרור חטוף/שבוי מידי האויב, מבלי לסכן את בטחון המדינה.