התלהטות הוויכוח סביב פרשת גלעד שליט ודבריו החריפים של שר הביטחון ברק כתשובה לשאלת תלמיד בבית הספר בו ביקר ב-1 בספטמבר, מעלים מחדש לסדר הציבורי את נושא "המחיר". הסוגייה מובנת וברורה, אך לדאבון הלב, הבעיה האמיתית איננה נידונה בשיח הציבורי: אובדן אמון הציבור במנהיגיו וטוהר פעילותם. "המחיר" הוא פונקציה של משתנים רבים, ובין היתר, מי הם המנהיגים המנהלים את המו"מ ומהי תפיסתם האידיאולוגית בסוגייה של שבויים ישראלים ושחרורם. אין משוואה מתמטית לפיה פועלים המנהיגים אלא זהו משא-ומתן הטומן בחובו את אותם מאפיינים של משאים-ומתנים בכל תחום אחר. נכון שיש היבטים מייחדים, אך בפועל, הכל מתנהל לפי תן וקח. מנהיגים לעולם חייבים להתעלות מעל לשיקולים פרטיקולאריים ולראות את התמונה הכוללת, את היתרונות והחסרונות שבמהלכים, ובסופו של תהליך הם נדרשים להחליט אם הם מוכנים "לשלם" עבור "העסקה" את אשר הצד השני דורש.
אם נתעלם לרגע מן הטון שבו נאמרו הדברים על-ידי שר הביטחון, מהותית הוא צודק בקביעותיו: כל מי שמתגייס לצבא, בישראל ובכל העולם, יודע שחרב מרחפת מעל ראשו. עדיין, לצערנו הרב, לא נמצאה נוסחת הפלא שתבטיח שאף חייל לא ייפגע, כפי שלא נמצאה נוסחה דומה על-ידי הרופאים כדי לרפא את כולם, למשל.
הבעיה היא, כאמור, אובדן האמון שיש לציבור במנהיגיו ועשייתם לטובת האזרחים. אגב, ראוי להוציא מן הלקסיקון את האמירה "טובת המדינה" כי היא נשמעת כלקוחה ממשטרים אחרים. ככל שאמון הציבור יילך ויירד, כך התסבוכות והוויכוחים בקרב הציבור יילכו ויחריפו. במשטר דמוקרטי ראוי ואף רצוי להפגין ולהפעיל לחץ על המנהיגים, אך המנהיגים, מעצם הגדרתם, חייבים לפעול לפי מיטב הבנתם, על-פי המנדט שקיבלו מן הציבור. לא ניתן, בשום פנים ואופן לשאול את פי הציבור בכל דבר ועניין, לכן מנהיגות שנהנית מאמון רב מסוגלת להעביר החלטות גם כאשר הן קשות ביותר.
אין זה סוד שהפוליטיקה הישראלית עברה מטמורפוזה והציבור הישראלי נסחף אל תוך אותה מציאות חדשה שנוצרה לאחר מלחמת יום הכיפורים. זו הייתה מלחמה ששינתה את החברה הישראלית מן הקצה אל הקצה. על-אף העובדה שהניצחון הצבאי היה ברור, החברה הישראלית נחלה מהלומה איומה ממנה לא התעוררה עד היום. התברר שהאמון הרב שהציבור הישראלי נתן במנהיגיו, הביטחון שראשי המדינה עובדים אצל הציבור ולא להפך, רק כדי להיטיב עימו ולשמור עליו, כל אלה התנפצו. הציבור הישראלי התעורר מן החלום והחל להבין שלשים את מבטחו במנהיגים ללא עוררין כמעט, זו טעות איומה. אם יש למדינה דמוקרטית נקודות תורפה לא מעטות, הרי שאובדן האמון המנהיגים היא אחת הרעות החולות. זו המציאות שבה אנו חיים.
הציבור הישראלי הבין, מאז 73', שהטלת ספק בפעולות המנהיגים הכרחית. הצימאון למנהיגים של "פעם", הווה אומר, אידיאליסטים, צנועים בהליכותיהם ובחייהם הפרטיים, המאמצים ללכד את השורות וליצור חברה יותר סולידארית, הוא עצום.
הקונצנזוס הלאומי שהיה קיים עד 73' לגבי צדקת הדרך של מוסדות השלטון ומערכת הביטחון כולה, החל להתפורר בתהליך איטי אך עקבי. מלחמת לבנון הראשונה פילגה את החברה הישראלית ועוררה ויכוחים שאין כדוגמתם קודם לכן. השאלות הקשות מדוע אנו עושים את מה שעושים כאשר ברור שאין תוחלת ממשית בהימצאות על אדמת לבנון שנים כה רבות, החלו להישאל בחריפות. השיא היה כמובן באותה הפגנה המכונה "הפגנת ה-400,000" בכיכר רבין.
מלחמת לבנון השנייה אשר חשפה כשלים איומים בתפקוד הדרגים הבכירים ביותר פגעה קשות באמון הציבור. גם הפלגנות והוויכוחים האינסופיים, לעיתים קרובות אלימים ביותר, באשר לעתיד השטחים גם הם כרסמו בחוסן הלאומי ובאמון הציבור במנהיגיו. ההינתקות היא דוגמה מצוינת לכך.
כך הגענו עד הלום גם בשחיתות הנוראה שהשתרשה היטב במסדרונות ההנהגה. אין אדם בישראל שאיננו מדקלם את הביטוי
"כולם מושחתים". הגם שאין הדברים כך, הפסיכוזה הציבורית הזו מובילה להתנגשות בין הציבור לבין מנהיגיו.
ראוי, אם כן, לראות את פרשת שליט בפרספקטיבה היסטורית ולא מתוך ההיבט הצר של המחיר. הכל קשור בכל, ואם לציבור היה אמון מלא במנהיגיו, ודאי לא היינו נחשפים למחזות המבהילים, אפילו המבחילים, להם אנו עדים.