כאשר כינה יושב-ראש העבודה את קבוצת המורדים כאימפוטנטים שלא מסוגלים לבצע כלום בתוך המפלגה ולא יצליחו גם מחוץ למפלגה, הוא יכול להראות קבלות. תקופת מנהיגותו של עמיר פרץ בעבודה ובהסתדרות הצטיינה ברטוריקה גבוהה על זכויות העובדים - תוך הסכמה לשחיקה מתמדת בזכויותיהם. לדוגמא, כדי לקבל מחברות כוח האדם תשלומים שיסייעו לקיום ההסתדרות, נתן עמיר פרץ את ידו להגבלת זכויות העובדים המועסקים על ידן. הכנסת העבירה הליכי חקיקה ששחקו את זכויות השכירים, והאוצר חגג ללא כל הפרעה בהפרטות והעברת הון לעשירונים העליוניים - תוך הכבדת המיסוי על השכירים בשכבות החלשות.
הברית בין
אהוד ברק, עופר עיני ו
בנימין נתניהו - הפכה את הקערה על פיה. לראשונה מזה עשרות שנים נקבעו הליכי חקיקה המחזקים את ההסתדרות ואת השכירים. לראשונה מקום המדינה חייב כל מעסיק להכיר ולנהל מו"מ עם ועד-עובדים. לראשונה מזה עשרות שנים מוגבל כוחן של חברות כוח האדם. האוצר, גם בגלל אימת המשבר הכלכלי, ביטל למעשה את מדיניות השוק החופשי וההפרטה, וחזר לשיטות סוציאל-דמוקרטיות שאותן מוביל נגיד בנק ישראל, בהכפפת הבנקים והמגזר הפיננסי לרגולטורים.
לראשונה בתולדות המדינה - מס ההכנסה על העשירונים העליונים, בתוספת הביטוח הלאומי, יעברו את ה-65%. עדיין רחוק מ-80% הנהוגים בארה"ב ובאירופה, אך זה מהפך.
מפעלים שנקלעו לקשיים לא נסגרים בקלות, כמו בתקופתו של עמיר פרץ וקודמיו, אלא עוברים ניסיונות של שיקום וסיוע ממלכתי למניעת פיטורים ואבטלה.
גם שמאלן קיצוני ייאלץ להודות כי תחת הטריומוירואט השולט הזה - משתפר מצב השכירים לאין שיעור לעומת העבר. בנושאים החברתיים יש לאהוד ברק קבלות רבות של עשייה לטובת השכירים. הוא רחוק מהיות אימפוטנט. איני סבור כי ברק עושה זאת בגלל שהחל קורא במגדלי אקירוב את משנתו של קרל מרקס. הברית שכרת עם עופר עיני, המביא את גייסות המצביעים, מחייבת אותו להגן על זכויותיהם.
עיני וההסתדרות לוחמים בעיקר למען השכירים המבוססים והמאורגנים, המאוגדים בוועדים חזקים השולטים למעשה במפעליהם. מכיוון שאי-אפשר לשפר רק את מצב השכיר המבוסס ולא לשפר את מצב כלל השכירים, פועלים עיני וברק בהכרח לשיפור מצב השכירים בכלל. נכון כי השכירים בעלי השכר הגבוה נהנים יותר, אך גם אלו המשתכרים פחות משפרים את מצבם.
הברית של שניהם עם נתניהו דומה מאוד למה שהיה בתקופתם של דוד בן-גוריון, לוי אשכול ופנחס ספיר. מפא"י ניהלה את המדינה עשרות שנים, כאשר דוד בן-גוריון עשה כראות עיניו בנושאי הביטחון ומדיניות החוץ, ואיפשר לספיר ואשכול לעשות כראות עיניהם בענייני החברה והכלכלה.
מעין קזוס-בלי כזה נוצר עכשיו. עיני וגיסותיו מאפשרים לנתניהו ניהול מדיניות חוץ וביטחון כרצונו, בתמיכת ברק החושב כמוהו, ונתניהו נותן להם את חפצם בנושאי החברה והכלכלה.
איני טוען כי ברק ועיני לא מסכימים עם מגמותיו של נתניהו. שניהם מייצגים בעיקר את המחנה הביטחוני, החי ומתקיים מתקציבי הביטחון. רוב תומכי עיני וברק באים ממפעלי מערכת הביטחון. מפעלים אלו משגשגים כשאין שלום - ומתכוננים למלחמה. כאשר תקציב הביטחון גדל, מספר העובדים גדל, ועוצמת הוועדים וראשיהם עיני וברק מתחזקת. אם יהי שלום, חס ושלום, תקציב הביטחון יצנח - ועמו כוחם של העובדים ונציגיהם.
לברק ולעיני אינטרס ממשי בהמשך מצב הקיפאון המדיני ומלחמות מתמידות. בכך הם משלבים ידיים עם נתניהו, הרוצה בהמשך הקיפאון כדי למנוע חזרה לגבולות 1967.
בעוד ברק יכול להראות קבלות רבות בתחום הכלכלי-חברתי, בתחום הביטחוני-מדיני הקבלות מראות על הפסדים בלבד (מנקודת המבט של איש שמאל). המבצע בעזה היה כישלון גדול, למרות שצבא מודרני ויעיל התעמת מול אזרחים מחזיקי נשק קל. בדיוק כמו שהיה במרד גטו ורשה, באותן תוצאות צפויות. ברק בקמפ-דיויד ובשווייץ סירב להביא שלום עם סוריה והפלשתינים, למרות שהכל היה מוכן לכך. אין לי ספק כי המניע האמיתי שלו היה הסירוב לפגוע בתומכיו עובדי המפעלים הביטחוניים.
ברק צודק בהאשימו את המורדים באימפוטנציה. הוא עצמו עשה פוטנציות רבות, לשיפור מצב השכירים, ובמקביל - לסיכול השלום.
