מעדותו של אולמרט בפני הוועדה עולה שהוא ממשיך בדרכו המוכרת והידועה לתעתע בדעת הקהל. טיעוניו מצוצים מן האצבע, אינם מנומקים ומייצגים חצאי-אמת, או דעות מגמתיות, שלדעתו משרתות את מעשיו, תדמיתו ומורשתו המדינית השנויה המחלוקת חריפה.
טרור נכון שהיה טרור ברצועה ומהרצועה גם לפני הפינוי, שנומק בין היתר בצורך להקטין את הטרור וסיכוניו. אלא שבפועל עלה הטרור אחרי הפינוי עליית מדרגה, ורשם "היסטוריה" של למעלה משבע שנות טרור רצופות. חומרתו הגדולה של הטרור, שהתפשטה מאירועים נקודתיים לכל טווח ישובי עוטף עזה, וגם הרבה מעבר לכך, באה אחרי ההינתקות וכתוצאה ממנה.
טיפול במפונים השאלה המרכזית אינה מה קרה לפני הפינוי, אלא מדוע לא הפך הטיפול במפונים אחרי גירושם מבתיהם לפרויקט לאומי בהנהגת ראש הממשלה?
אפשר להבין שהמיועדים לגירוש קיוו כל הזמן שהגזירה לא תצא לפועל והתקשו לקבלה ולהשלים עימה. לפני הגירוש, כמו גם אחריו, לא היו לממשלה נימוקים רציניים להצדקתו, ורבים בציבור סברו שלא טובת המדינה חייבה אותו, אלא בעיקר טובתו של שרון, וטובתו של שרון לא הייתה, ובצדק, נימוק משכנע עבור מי שיועדו לגירוש. משבוצע הגירוש בפועל, השתנו לחלוטין כללי המשחק, והמדינה עם ראש הממשלה בראשה, הייתה צריכה להתאים את התנהלותה לכך. אלא שחמלה אינה החלק החזק באישיותו של אולמרט, ולכן גם בעדותו הוא מתחמק מסוגייה זו.
טענת אולמרט כנגד הפקידים מגוחכת. ראש הממשלה הוא זה שמנהל את המדינה ולא הפקידים. לא ייתכן שכל מחדל של הממשלה יועמס על כתפי הפקידים, שכן הוא בראש ובראשונה אחריותם של השרים הממונים ושל ראש הממשלה. טענתו זו של אולמרט, מזכירה טיעון הזוי אחר שלו המתייחס להתנהלותו במלחמת לבנון השנייה, כשהיתמם לטעון שהצבא לא הציע לממשלה תוכניות פעולה, כאילו הצבא הוא שמנהל את הממשלה, ולא להפך. אצל אולמרט "עולם הפוך" הוא כנראה הנורמה...
"ארץ ישראל השלמה" עוד טיעון הזוי מבית מדרשו של אולמרט (למעשה מבית מדרשו של השמאל הדקדנטי בישראל, שאומץ גם על-ידי אולמרט וחלק מחבריו בקדימה). ראשית, מושג זה שייך ל"שתי גדות לירדן", שכבר מזמן אינה דרישה פוליטית קונקרטית אפילו בימין הקיצוני. אולמרט מאמץ כאן את מלחמת התעמולה הגבלסית של השמאל לטובת טיעונים מדיניים, ובכך עושה גם אותם לחסרי שחר.
בין ויתור מלא בארץ ישראל המערבית לבין פשרה טריטוריאלית סבירה מבחינת ישראל, קיים מרחב אפשרויות אינסופי כמעט; גושי ההתיישבות הם רק גירסה אחת של המרחב הזה. גירסה אחרת היא תוכנית האוטונומיה של מנחם בגין. אולמרט החליט על "ראש קטן" בהתייחסו לנושא ולנוכח לחץ בינלאומי צפוי, שאינו מסוכן לישראל פחות מהדמוגרפיה הערבית, בחר להיות "הבחור הטוב התורן" בעיני העולם, על-חשבון עם-ישראל; זו מנהיגות נפסדת (אבל היא מזכה לפעמים בפרס נובל...).
הסיכון למדינה היהודית ימשיך להתקיים ואף יגבר אם לאחר גירוש נוסף של יהודים מחלקים נכרים של איו"ש, ייתפסו אלה על-ידי מיליוני מהגרים ו"פליטים" פלשתינים ופסבדו-פלשתינים, שיהוו את הבסיס לגל הג'יהאד הבא נגד ישראל. ניסיון לבנון ועזה הוכיח שכאשר ישראל יוצאת משטח ששלט על ידה יציאה חד-צדדית, הוא הופך קרש קפיצה להמשך "המאבק המזוין" נגדה. לקח זה יפה גם לטיעון ההזוי הנוסף בו משתעשע אולמרט - עוד בריחה מרצון מטופשת של ישראל, והפעם מהשטחים הקריטיים ביותר לביטחון הלאומי שלה.
פינוי ישובים אחרי כשלון ההינתקות, אין לקבל יותר מדיניות של פינוי כפוי של ישובים יהודיים בתוך ארץ-ישראל. העלאת מחשבות בכיוון זה על-ידי אולמרט, הוא ניסיון עקום להצדיק בדיעבד מעשה אנטי-לאומי ואנטי-אנושי, בחסות טיעונים פוסט-ציוניים, אשר מוסווים כמדיניות גבוהה. שרון ואולמרט כשלו כשלון חמור בתוכנית ההינתקות, כפי שנראה בהמשך, ואסור להתפתות לתוכנית כזו שנית. התייחסותו של אולמרט לאפשרות כזו בעדותו, היא ניסיון הונאה, משום שלא יידרש לבצע זאת ומאידך-גיסא משמש לו האזכור "טיעון הגיוני" בוויכוח ההיסטורי.
בהסדר מדיני אמיתי (לא "מכירה פומבית" נוסח אולמרט-לבני), קיימות לפחות שתי חלופות לפינוי ממלכתי "מרצון" של ישובים יהודיים: (א) מי שרוצה להתפנות, יוכל להתפנות ויקבל סיוע מלא והוגן של מדינת ישראל לשם כך (אגב, כדאי לשים על השולחן את המשמעות של הליך כזה, בראש ובראשונה מבחינת העלות, אבל גם מבחינת הזמן..., בכדי שהעם בישראל והעולם כולו ידעו באיזה מחיר כלכלי מדובר). (ב) מי שיבחר לחיות תחת ריבונות פלשתינית, יוכל לעשות כן, והסכם השלום יבטיח את זכויותיו הבסיסיות. חיים כאלה אפשריים בשתי קטגוריות של זיקה לריבונות החדשה: 1) כאזרחים שווי-זכויות; 2) כתושבים (מועמדים לאזרחות). בכל מקרה יהיה צורך לייצר סימטריה לוגית בין אזרחים תושבים יהודים תחת ריבונות פלשתינית-ערבית, לבין אזרחים/תושבים פלשתינים-ערבים תחת ריבונות ישראלית.
"איומי" הזמן הקרוב של אולמרט עוד הזיה מבית מדרשו של השלפן הידוע. הסדר ישראלי-פלשתיני-ערבי (ולא ייתכן הסדר אחר) הוא נושא מורכב, עד כדי כך שאפילו מעורבות אמריקנית מסיבית לא תפתור אותו תוך זמן קצר. במיוחד ראוי להזכיר בהקשר לגורם הזמן ארבעה גורמים בלתי-מייצבים אך מרכזיים באזור, שיפעלו בעוצמה גוברת והולכת עוד לפני הסכם ישראלי-פלשתיני-ערבי:
א. הגרעין האירני;
ב. יציאת ארה"ב מעירק;
ג. סיום כהונתו כנשיא של מובארק במצרים;
ד. התפוררות מדינת לבנון.
אפשר להניח בסבירות גבוהה שכל תרחיש שאנו רוקחים עתה הוא במידה רבה ספקולציה. במעגל השני של הגורמים הבלתי-מייצבים באזור יש להזכיר את ההתפתחויות באפגניסטן ובפקיסטן, התפתחויות ברשות הפלשתינית - איזה אבו ישלוט שם, ובסוריה. לכן, כל תהליך באזור חייב להתנהל בזהירות, באחריות ובקבועי-זמן ארוכים עד ארוכים מאוד.
הצדקת ההינתקות בהערכת עיקרי דבריו של אולמרט בנושא זה, ארבעה שיקולים מרכזיים:
א. העיתוי;
ב. אופן הביצוע;
ג. ההתנהלות אחרי הגירוש;
ד. התוצאות של המהלך.
כאן ניסיונו של אולמרט לתעתע ולטשטש עובדות הוא לא רק מקיף וחצוף, אלא גובל בגניבת-דעת, כאילו לא היינו כאן כולנו ולא חזינו במראות. נבחן בקצרה כל אחד מהשיקולים:
א.
העיתוי:
לא הייתה שום דחיפות בעיתוי, בניגוד לטענת אולמרט, ומכל מקום שרון ו/או אולמרט לא סיפקו שום נימוק משכנע בזכות העיתוי שנבחר. מאידך-גיסא, העיתוי שירת היטב את מטרותיו האישיות של שרון, יותר ממשרת את מטרותיה של מדינת ישראל. אם שוקלים את העניין על-רקע הנימוק שהביאו שרון ואולמרט, שהגירוש "איפשר" להבטיח את גושי ההתיישבות החשובים באיו"ש, בא הממשל האמריקני החדש ומוכיח את אפסותו של טיעון זה. נראה שגם "הסיפור" על מכתב בוש המפורסם היה יותר משאלת-לב (או גניבת דעת הציבור) מאשר התחייבות מדינית מוצקה.
ב.
אופן הביצוע:
הביצוע היה יעיל, מהיר ועבר ללא נזקים בעין ברמה החומרית ובנפש, למעט בשאלת מחיר האופרציה כולה. כאן, בדיעבד, מסתבר שעלות ההינתקות גבוהה פי שלושה עד ארבעה מהאומדן התקציבי שהציג שרון לציבור, וגם על כך חלוקות הדעות.
הטראומה הנפשית של המגורשים ושל המגרשים הייתה קשה וחמורה, ומשמעויותיה המלאות טרם התבררו, אפילו ארבע שנים אחרי האירועים. בצד טראומות אלה, נגרמו לצה"ל נזקים חמורים בעדת הציבור בישראל, משום שנעשה בו שימוש פוליטי לקידום מדיניות שנויה במחלוקת חמורה, בניגוד ליעדיו המוצהרים של צבא הגנה עממי. הטיעון אינו משפטי, אלא נוגע ללגיטימיות של המעשה ומידת השיקול המוסרי שהופעל בו על-ידי הממשלה ולתבונה החברתית שהייתה בו.
הנזק אינו רק תדמיתי. את משמעותו החמורה יותר ראינו (חייבים לומר למזלנו) במלחמת לבנון השנייה. נזקים אלה היו חמורים בהרבה ממה ששיערו כל המחליטים קודם לשעבוד הצבא ליעד שגוי זה.
אם לוקחים גורמים אלה בחשבון ביישוב הדעת הראוי, קל להבין עד כמה הזויים דבריו של אולמרט כיום על גירושים גדולים נוספים באיו"ש.
ג.
ההתנהלות אחרי ההינתקות:
כשל מוחלט!
שום דבר שיש לו קשר למימרה המוכרת "סוף מעשה במחשבה תחילה", לא היה בשלב זה של התהליך:
1) הטיפול במגורשים - בכל התחומים וכמעט בכל המגורשים;
2) חיזוי השתלטות החמאס על הרצועה ומניעתו;
3) התרומה המדינית לישראל;
4) ההתנהלות בציר פילדלפי ומול מצרים;
5) הטיפול בטרור;
6) הפן המשפטי;
7) ההסברה.
ד.
התוצאות:
כשל כמעט מלא!
מלבד עצם הרחקת התושבים מן השטח, שייתכן שמנעה פגיעות בנפש בין התושבים (אבל לא מנעה את הפגיעות שבאו לאחר מכן כתוצאה מהתגברות הטרור), בכל יתר הנושאים התרומה לישראל הייתה שולית. גם בפן המסוים הזה, אילו נשאלו התושבים שסבלו עצמם לגבי רצונם בו, ספק רב אם היו מצדיקים את מימושו. הטיעון, שעמד לזכותה של ישראל (בדומה לבריחה מלבנון בשנת 2000), שפינתה שטחים "מרצונה" וכך הוכיחה שהפלשתינים אינם יכולים או אינם רוצים לתרום את חלקם לרגיעה ולהסדר, נשחק תוך זמן קצר. ספק אם היה שווה את ה"מחיר הלאומי" הכולל ששילמה ישראל בהרפתקה זו.
אם מוסיפים לכך את הפגיעה החמורה בהרתעה הישראלית ואת הקמתו של בסיס טרור אירני-סורי על גבולה הדרומי של ישראל, בסיס שיחד עם שליטת חיזבאללה על דרום לבנון, מסייע ביצירת כיתור אסטרטגי קונבנציונאלי חדש לאורך גבולותיה של ישראל, הרי שעצם הפינוי וכל מה שבא אחריו הם ברור מקח טעות, בניגוד ל"סיפורי אולמרט".
אוכלוסיה עוינת טיעון דמגוגי טיפוסי לטיעוני אולמרט. האוכלוסיה הערבית באזור עוינת את ישראל וכך גם רבים מערביי ישראל עצמה. פינוי הרצועה לא שינה בעניין זה דבר. אולי דווקא ההפך הוא הנכון: לאחר שצירוף השגיאות האסטרטגיות של ישראל אילץ אותה לצאת למבצע "עופרת יצוקה" שבו נפגעו בהכרח, בגלל אופי הלחימה, לא מעט אזרחים, העוינות לא קטנה, אלא גדלה, ומן העוינות הזו סבלו לפני המבצע (ואחרי הפינוי) וסובלים גם עכשיו, תושבים יהודים במספר גדול בהרבה משסבלו לפני הפינוי.
אם עוינות היא טיעון לפינוי, האם מציע אולמרט שנתפנה בכלל מהאזור? ואם זה אינו טיעון, מה טעם יש להשתמש בו להצדקת הבריחה מעזה? כל הטיעונים המדיניים של השמאל בישראל גורסים, בצורה זו או אחרת, ש"שלום עושים עם אויבים"; האם עיקרון זה חל רק על ישראלים? הערבים עוינים - אז מה?! ואם עליהם ללמוד לחיות עימנו או לידינו עד אשר ייכון הסדר, מה טעם - מלבד טעם דמגוגי זול - להביא את טיעון העוינות כבסיס להצדקת פינוי הרצועה דווקא בעיתוי שנבחר, דווקא ללא הסכם ודווקא במחיר כל כך כבד לישראל, כמעט מכל בחינה אפשרית?
אם אנו חושבים באמת על הסדר יציב באזור, במוקדם או במאוחר נצטרך ללמוד לחיות זה עם זה. היעד הוא לא לקדש את העוינות או לפתח עוינות במקום שטרם התפתחה, אלא להשלים זה עם זה וללמוד לקבל את מה שלא ניתן לשינוי ולחיות עמו. זאת לא נוכל להשיג אם בכל עימות עם השכנים "נתפנה מרצון" ונפקיר להם טריטוריה, נכה את אנשינו שלנו, נפקיר נכסי תרבות ולאום ונתנכר לסיבה שבגללה אנו נמצאים כאן. אלה סממנים מובהקים של תיאוריית "קורי העכביש" של נסראללה (היעדר לכידות לאומית וחוסן לאומי), ופעולתם הפוכה לנחוץ ולרצוי לישראל. לכן, מכך הוא מה שנחוץ לישראל.
אם האוכלוסיה עוינת, הדעת נותנת שישראל צריכה לשבת בשטח ולשלוט מבחינה ביטחונית באופן מלא על המתרחש בו, ולא להניח לאוכלוסיה העוינת להיערך באופן חופשי להתמודדות אלימה נוספת מול ישראל, תוך קבלת סיוע מכל גורם הזוי אפשרי באזור או מחוצה לו. כאשר תקטן העוינות, יגיע הרגע לגישה אחרת. לשהות בשטח יש דינאמיקה משלה, ודינאמיקה זו אינה טובה גם לערבים. עובדה זו צריכה ישראל לנצל בשכל, משום שאין יותר משתי ברירות בוויכוח הזה -
פשרה אמיתית, או
הכרעה כוחנית. האינתיפאדה השנייה הוכיחה בצורה חד-משמעית שנוכחות צה"ל בשטח ניטרלה את הטרור והורידה אותו למדרגה "נסבלת". כך מבחינת המודיעין, כך מבחינת ההשפעה על המנהיגות, כך מבחינת מניעת התארגנות עוינת, כך מבחינת חופש הפעולה וכך גם מבחינת היכולת למנוע מבעוד זמן התפתחויות בלתי רצויות. זהו תהליך שעשוי להיות ממושך, וישראל שגתה לאורך כל הדרך בהנחתה שמדובר ב"שלום עכשיו" שעקרו קצת יותר או קצת פחות התנחלויות - אין חיה כזו; השלום יבוא כאשר יבשילו כל התנאים הקריטיים לכך, ועלינו לסייע לתנאים אלה להבשיל - תוכנית ההינתקות היא אנטי-תזה של סיוע כזה.
תופעת "האצלת הסמכויות בדיעבד" אולמרט הצטיין בעבר ומצטיין גם הפעם ב"רוחב לב" נדיר, ומייחס את כל כשליו לאלה שאת קולם ואזהרותיהם סירב לשמוע, כאשר ניתן היה עדיין למנוע חלק מהכשלים. בדיעבד הוא אינו נוטל לעצמו קרדיט על ההחלטות השגויות, על הניהול הקלוקל ועל חוסר האונים המכוון בטיפול במגורשים, הכל נרשם על-ידו ל"טובת" הפקידים, מנהיגי המתיישבים, הביורוקרטיה הממשלתית, פקידי האוצר, גורמים משפטיים ומי לא. נראה בעליל שאולמרט שכח מי היה ראש הממשלה, ומה כוחו של ראש ממשלה מתפקד כאשר הוא רוצה... (אפילו את דוגמת תפקוד שרון בהינתקות שכח). מנהיגותו של אולמרט מצטיינת ב"השלת אחריות כרונית", כמעט בכל אירוע חריג שבו היה מעורב, וכשאינו עושה זאת הוא מקים ועדות בדיקה שיעשו זאת במקומו.
לסיכום - דברי אולמרט בוועדת החקירה, כפי שדווחו בכתבה הנ"ל ובמקורות תקשורת נוספים, הם ניסיון פתטי לחזור ולכתוב את ההיסטוריה הקרובה מזווית הנוחה לו. אלא שכולנו היינו כאן שעה שהתרחשו הדברים, כולנו יודעים מה אמת ומה אחיזת-עיניים וכולנו יודעים שיהירות ודמגוגיה אצל אולמרט הפוליטיקאי, הם מאפייני אופי דומיננטיים. נראה שמבחינה זו היה "במיטבו" שעה שמסר את עדותו בוועדת החקירה.
