אפילו הרומאים לא המציאו משחק כזה בזירה שלהם: שלושה לודרים הלוחמים זה בזה, בעוד שכל אחד מהם מתגונן מפני לודרים המסתערים עליו מאחור. כל השלושה -
ברק אובמה,
בנימין נתניהו ו
מחמוד עבאס - לוחמים על חייהם הפוליטיים. שלושת המאבקים שונים לגמרי זה מזה, אך מחוברים זה לזה.
לאובמה יש צרות. צרות גדולות. מה זה גדולות? ענקיות! העיקרית שבהן נוגעת למערכת-הבריאות האמריקנית. אין לזה שום קשר לישראל. יותר מזה, לאזרח ישראלי קשה אפילו להבין את המאבק הזה. בשבילנו קשה להבין - אכן, אי-אפשר בכלל להבין - איך זה ייתכן שבאומה מודרנית מתקדמת אין ביטוח-בריאות לכל. מערכת-הבריאות שלנו קמה הרבה לפני קום המדינה, בצורת קופות-חולים הכוללות את כל האוכלוסיה היהודית. אחרי קום המדינה זה הפך לחוק. כל ישראלי מבוטח באחת מארבע קופות-חולים. כל הקופות ממומנות במידה רבה על-ידי הממשלה, הקובעת גם אלו שירותים עליהן לספק למבוטחים.
בחברה מתוקנת, אדם זכאי לטיפול רפואי בסיסי, לטיפול בבית-חולים, לניתוח ולתרופות. לכן מוזר מאוד שבמדינה העשירה ביותר בעולם יש עשרות מיליוני בני-אדם שאין להם הגנה כזאת. וזה במדינה המוציאה על בריאות חלק גדול יותר מהתל"ג מאשר אנחנו.
ואז בא ברק אובמה ומבקש להעמיד גם לרשות אזרחים אלה ביטוח ממלכתי. מה טבעי יותר מזה? אך בארצות-הברית קמו כוחות אדירים כדי למנוע זאת, בשם היוזמה הפרטית, כוחות השוק, צנעת הפרט ותירוצים אחרים. הם טוענים שאובמה הוא היטלר חדש או סטאלין חדש, והפופולריות שלו יורדת פלאים. מוזר? מטורף? אולי. אבל זוהי המציאות. והיא משפיעה עלינו במישרין. כי אובמה הוא שחקן מרכזי במחזה שלנו.
חפץ בריפוי ההרעלה כאשר הגיע לשלטון, הבין שעליו לשנות את המצב במזרח התיכון המורחב. רוב המוסלמים בעולם, ובכללם רוב הערבים, שונאים את ארצות-הברית. הסיבה העיקרית היא תמיכתה המוחלטת של ארצות-הברית בממשלת ישראל, המדכאת את הפלשתינים.
במשך שמונה שנים פעל הנשיא ביל קלינטון כאילו היה שליח השדולה היהודית למען ישראל. אחר-כך, במשך שמונה השנים הבאות, פעל הנשיא ג'ורג' בוש כאילו היה שליח השדולה הנוצרית-הפונדמנטליסטית למען ישראל. אובמה הבין שהאינטרס הלאומי האמריקני מחייב את פתרון הסכסוך הישראלי-פלשתיני, המרעיל את האזור כולו.
המלחמה באפגניסטן מחמירה את המצב. אובמה נתקע בבוץ הזה בטעות: בלהט של מערכת-הבחירות הודיע שהוא ייצא מעירק. אך כדי שלא יאשימו אותו בתבוסתנות, הוסיף מיד שהוא יגביר את המעורבות האמריקנית באפגניסטן. זאת הייתה הבטחה מטופשת. אפגניסטן אינה עירק שנייה. זוהי מלחמה אחרת, בשטח שונה, מול אויב שונה. לארצות-הברית אין כל אפשרות "לנצח" במלחמה זו, שאין לה מטרה ברורה ושאין בה אויב ברור, מול אוכלוסיה שהתמחתה מאז ימי קדם בגירוש כובשים זרים. קל להיכנס לביצה, קשה לצאת ממנה. לאובמה אין אסטרטגיה של יציאה מאפגניסטן. גם זה יגרום לירידת הפופולריות שלו במשך הזמן.
במצב זה הוא נכנס למאבק עם בנימין נתניהו.
כבר אין ויכוח על כך שהמרשם היחידי לריפוי הפצע הישראלי-פלשתיני הוא חיסול הכיבוש וכינון שלום בין מדינת ישראל ומדינת פלשתין שתקום לצידה. לשם כך דרוש משא-ומתן תכליתי ונמרץ, שיסתיים בזמן קצר, קבוע מראש. זה לא ייתכן אם באותו הזמן ממשיכות ההתנחלויות להתרחב. כפי שאמר עורך-הדין הפלשתיני מיכאל טרזי:
"אנחנו מנהלים משא-ומתן על חלוקת הפיצה, ובינתיים ישראל אוכלת את הפיצה".
לכן העמיד אובמה תנאי בל-יעבור לממשלת ישראל: להפסיק לאלתר כל בנייה בכל ההתנחלויות, ובכלל זה אזור ירושלים. תנאי מתבקש, סביר וחד-משמעי. אך בעודו לוחץ על נתניהו, הוא נתון בעצמו במאבק אדירים מבית על מערכת-הבריאות ומול ביקורת גוברת בעניין אפגניסטן.
מאמצי שלום אמריקניים בלתי-נתמכים מצבו של בנימין נתניהו אינו פחות מסובך. הוא שולט באמצעות קואליציה המורכבת מחמש מפלגות שונות. המתנחלים ותומכיהם מהווים בה רוב. הסמן ה"שמאלי" בקואליציה זו,
אהוד ברק, הקים בעבר יותר התנחלויות מאשר נתניהו עצמו. נתניהו רוקד על חבל דק ביריד הישראלי, גבוה מעל לראשי הקהל, בלי רשת-ביטחון. הוא צריך למנוע התנגשות חזיתית עם אובמה, ובאותה השעה לספק את חבריו הלאומנים במפלגתו ובקואליצייתו.
איך עושים את זה? צריך לשכנע את האמריקנים שיאפשרו להתיר עוד קצת בנייה בהתנחלויות, עוד קצת-קצת, כדי לפייס את המתנחלים. צריך לשכנע את המתנחלים שההבטחה לאמריקנים להקפיא את ההתנחלות היא סתאאאם, מהשפה ולחוץ, ולמעשה תימשך הבנייה במלוא הקצב.
האמריקנים מבינים, כמובן, שמנסים לרמות אותם. אם יתנו לבנות רק עוד 500 בתים בגושי-ההתנחלויות, ולהשלים רק עוד 2,500 בתים שבנייתם כבר החלה, ועוד קצת בירושלים המזרחית, תימשך הבנייה בפועל במלוא התנופה.
המתנחלים יודעים היטב שכל מפעלם קם בתחבולות של הונאה ורמייה, בית אחרי בית ושכונה אחרי שכונה, והם מוכנים להניח לנתניהו להמשיך בשיטה זו. בינתיים הם לא מקימים צעקה. הם לא מודאגים, מה גם שלא נשמעת עדיין בציבור הישראלי תמיכה המונית במאמצי-השלום של אובמה.
החמאס נושף בעורף ההסתבכות של אובמה בענייני הבריאות באה לנתניהו כמענה לתפילה. ייתכן שנתניהו לא הסתפק בתפילה, ושהשדולה הישראלית עוזרת מאחורי הקלעים לאויבי הרפורמה. אם יחליטו אנשי אובמה שהזמן אינו כשר לעימות עם נתניהו ושכדאי לוותר לו בעניינים פעוטים - כמה בתים פה, כמה בתים שם - יהיה זה לכאורה ניצחון אדיר לנתניהו. כל ישראלי יראה: נתניהו עמד כגבר, אובמה מיצמץ ראשון. אבל אז, בקרב השני והשלישי, כשאובמה יתעקש ולא יוותר, לא להלכה ולא למעשה, נתניהו יהיה בצרות.
אבו-מאזן הוא החלש מבין שלושת הלודרים. מצבו הוא המסוכן ביותר. הוא נמצא על מדרון חלקלק ונאלץ לסמוך על אובמה, העומד בראש מגדל העלול לקרוס. הוא כבר למד שנתניהו אינו מתכוון לנהל איתו משא-ומתן אמיתי. והחמאס מאשים אותו בגלוי כמשת"פ של הכיבוש.
סקרי דעת-הקהל מראים, כביכול, שכוחו של פתח בגדה המערבית עולה, ואילו כוחו של חמאס שם יורד. אבל סקרי דעת-הקהל בפלשתין טעו עד עכשיו תמיד (ערב הבחירות האחרונות הם ניבאו ניצחון מוחץ של פתח). למעלה מאלף פעילי חמאס כלואים בבתי-הסוהר של הרשות הפלשתינית. שירותי-הביטחון של הרשות, שאומנו על-ידי הגנרל האמריקני קית דייטון, פועלים בשיתוף הדוק עם כוחות-הכיבוש ומשמשים, די בגלוי, כקבלני-מישנה שלהם. מה חושב על כך האדם הפלשתיני ברחוב?
החיים תחת הכיבוש הזה בנויים על אשליה. הפרשנים מעלים על נס את הצלחת ראש-ממשלת הרשות, סלאם פיאד, בשיקום הכלכלה הפלשתינית. רמאללה פורחת. נפתחים עסקים. "השלום הכלכלי" של נתניהו לובש עור וגידים. אך זוהי, כמובן, אשליה גמורה: צה"ל יכול למחוק את כל זה תוך שעה אחת, כפי שעשה ב-2002 במבצע "חומת מגן".
אם לא יצליח אבו-מאזן להציג תוך כמה חודשים הישגים מרשימים בדרך לשלום, עלול כל המבנה הזה לקרוס כבניין-קלפים. הגנרל האמריקני, הגנרל דייטון כבר הזהיר שאם לא יושג השלום "תוך שנתיים", עלולים כוחות אלה להתקומם נגד השלטון הישראלי (וכמובן גם נגד אבו-מאזן). החמאס נושף בעורפם של כולם.
משחק החיים בעוד כמה ימים אמורים השלושה - אובמה, נתניהו ועבאס - לקיים ועידת-פסגה בניו-יורק ולהשיק את ספינת המשא-ומתן. תהיה זאת ישיבה מעניינת, כי כל אחד מהשלושה יישב על כיסא מתנדנד, בעל רגליים בלתי-יציבות. בעודו מדבר עם שני עמיתיו, יחשוב כל אחד מהם על אויביו מבית.
מובן שזה איננו מצב בלתי-רגיל. הנרי קיסינג'ר אמר פעם שלישראל אין מדיניות-חוץ, אלא רק מדיניות-פנים. זה נכון בכל ארץ. ארצות-הברית, ישראל ופלשתין אינן יוצאות מהכלל.
פרשנים במגדלי-השן, הרגילים לתת עצות לפוליטיקאים ולהגיד להם מה לעשות, מחמיצים לעתים קרובות את הממד הזה. מי שלא עמד מעולם במערכת-בחירות, אינו מסוגל לרדת לעומק מניעיו של מנהיג פוליטי. היה זה אוטו פון-ביסמרק, פוליטיקאי מבטן ומלידה, שאמר: "הפוליטיקה היא האמנות של האפשרי".
איך להחזיר את מאמצי-השלום לממלכת האפשרי? למחנה-השלום הישראלי יש במערכה זו תפקיד כפול: ראשית, לחשוף את מדיניות ההתחמקות והרמייה של ממשלתנו; ושנית, לחזק את ידיו של אובמה במאמציו לכונן כאן שלום. חשוב שיקום מחנה ישראלי חזק ואותנטי שיביע תמיכה במאמציו. לידידינו בארצות-הברית, באירופה ובעולם כולו יש תפקיד דומה.
המאבק המשולש הזה איננו מתנהל בזירה רומאית, ואנחנו איננו צופים במשחק מהיציע. המשחק הזה הוא על חיינו.
