יותר ויותר אנשים אמידים בישראל, חלקם ממתעשרי ההיי-טק, מקימים עמותות בנושאים הקרובים ללבם. הם לרוב מעורבים בצורה אינטנסיבית בנעשה בעמותה, חברים בהנהלתה ומסייעים בגיוס כספים מחבריהם וממקורות נוספים. חלק מהאנשים האמידים יזמו את העמותות מתוך מפגש חווייתי אישי, לרוב בשל קשיים בהם נתקלו במהלך ניסיון להגשמת מטרה אישית.
תרבות הנתינה בארץ הולכת ורווחת יותר ויותר. קשה לאמוד את סכומי הכסף המושקעים בישראל על-ידי אנשים אמידים אלה ואחרים. בעבודת יועץ בכיר לענייני השבת הרכוש היהודי במשרד ראש הממשלה, נאמד הסכום ב-500 מיליון דולר בשנה.
רובם עושים את מלאכתם בשקט ובסתר, אין להם יח"צן צמוד והם לא מפגינים את עושרם הרב. מנגד - מדינת ישראל מתנערת מתפקידיה המסורתיים בתחומי החברה, החינוך והתרבות, ולרוב לא יוזמת הקמת עמותות ואף לא מקלה על מקימי העמותות, כמו למשל באמצעות מתן הקלות מיוחדות במס. בארץ אין עדיין יחס מיוחד למי שמבקש להקים קרן פילנתרופית ולחלק מכספו לציבור.
קרן ישראלית זו קרן שיש לה נציג קבוע בארץ הפועל ממשרדי הקרן. קרנות אלא לא מפוקחות על-ידי המדינה מפני שהנכסים שלהן נמצאים בחו"ל והכסף מועבר לרוב העמותות מבסיסן באירופה, בארה"ב או בקנדה. פנייה לקרנות תיעשה קודם כל על-ידי פיתוח קשרים לבעל הקרן ולימוד יסודי על אופי הקרן ומטרותיה.
ביום עיון שהתקיים לאחרונה בנושא, הוזכרו שמות של קרנות כמו קרן לנדא, קרו גלילאו, קרן אורן, קרן שטיינמנץ, קרן עורק, ועמותות שהוקמו על-ידי אנשים אמידים - יהודית רקנאטי (נט"ל), אילן בן דב (לוטוס), ליאון רקנאטי (תפו"ח), רוני דואק (ציונות 2000) ועוד.
בישראל יש פורום בלתי רשמי של כ-50 מהקרנות המובילות בארץ. חברי הפורום נפגשים לעיתים קרובות ועוסקים בסוגייה הרלוונטית לכל הקרנות תוך תיאום ושיתוף פעולה בתמיכה בפעולות העמותות. התחרות על ליבן של הקרנות רבה מאוד. מנהלי הקרנות מחפשים לרוב פרויקטים חדשניים ויצירתיים. הם מקפידים על יציבות וחוקיות העמותות ומתייחסים לפעילותן באמות מידה עסקיות של מדידת תפוקות ויישום המטרות, באמצעות הערכה ובדיקה מתמדת של מקצועיות העמותות, והצורך בפרויקטים שלהן.