מודלים רבים מספור הוצעו לבחינת משברים כלכליים. מן הסתם לא תהיה זו הגזמה לומר, שכל משבר מוליד לפחות שניים-שלושה מודלים חדשים. טלו את מספר המשברים הרציניים שחוותה הכלכלה העולמית במאה האחרונה, תכפילו ב-2 או ב-3, ותקבלו את מספר המודלים. אך דומה שמגורם משמעותי אחד נוטים הכלכלנים להתעלם:
תאוות הבצע. המשבר הנוכחי, שהיום ניתן לציין את ה"יארצייט" שלו (אנחנו בדיוק שנה אחרי פשיטת הרגל של ליהמן ברדרס ומכירת מריל לינץ' לבנק אוף אמריקה), הוא דוגמה בולטת לכך.
הרצון להרוויח ואף להתעשר אינו שלילי כשלעצמו, ואפילו יש לו היבטים חיוביים. אלמלא רצון זה, סביר להניח שיוזמות עסקיות רבות וברוכות לא היו באות לעולם. אלמלא רצון זה, לא היינו רואים נכונות לעבודה מאומצת ולנטילת סיכונים, ההכרחיים לצמיחה ולרווחה - מהם נהנים הרבה יותר אנשים מאשר רק היזמים.
אלא שכמו כל דבר בחיים, השאלה המכרעת היא המינון והאיזון. כמעט כולנו אוהבים שוקולד, וסביר להניח שכמעט כולנו למדנו על בשרנו בילדותנו שיותר מדי שוקולד פירושו כאב בטן. אנו רוצים להגיע ממקום למקום במהירות המירבית, אך בלא לסכן את חיינו. אם הצטווינו ליטול תרופה שלוש פעמים, נטילתה ארבע פעמים עלולה להזיק. וכך גם לגבי הרדיפה אחרי הממון: יש לשים לב מתי היא מפסיקה להיות אמצעי (לחיים טובים יותר, לעזרה לזולת וכדומה) ומתחילה להיות מטרה (להיות כמה שיותר עשיר, גם כאשר בנינו ובני-בנינו מסודרים לדורי-דורות).
קיימת תמימות דעים כמעט מוחלטת בכך שאחד הגורמים המרכזיים למשבר הפיננסי הנוכחי הוא צורת התיגמול במגזר הבנקאי. הבונוסים שחולקו ביד רחבה לאורך שדרת הניהול של הבנקים בארה"ב, עודדו את הבנקאים בכל הדרגים ליטול סיכונים בלתי מבוקרים ולהעדיף את הרווח המיידי על פני היציבות ארוכת הטווח. הבונוסים נמדדו על סמך ביצועים שנתיים, ולא היה בהם שום מנגנון של ענישה אם התברר לאחר זמן - כפי שאכן קרה - שהרווחים היו מנופחים ונבעו מ"עסקי אוויר" שגרמו נזקים אדירים לבנקים, ללקוחותיהם, למשק ולציבור.
אין המדובר בעובדים קשי-יום, אשר נזקקו לבונוסים כהשלמת הכנסה. הדבר נכון במיוחד לגבי המנהלים הבכירים של הבנקים, אשר קיבלו מיליונים ועשרות מיליונים על סמך הרווחים השנתיים - גם אם אלו נבעו מנטילת סיכונים בלתי סבירה בעליל ומלוליינות פיננסית סבוכה, שכמעט איש לא הבין ואשר מאחוריה לא הייתה שום פעילות כלכלית ממשית. כך נוצרה אווירה של הפקרות, בה הרצון האישי להתעשר עיוור את עיני הכל והביא להעדפה מוחלטת של האינטרס האישי על פני זה של הבנק והציבור.
הממשלות והמחוקקים בכלכלות המרכזיות מדברים כעת על הגבלת שכר במוסדות הבנקאיים, ובחלק מן המדינות אף ננקטו וננקטים צעדים של ממש. אך לא יהיה זה נועז מדי לנחש, שאותם מוחות יצירתיים שהצליחו למכור משכנתאות זבל כאילו היו נכסים מדרג AAA, ימצאו די בקלות את הדרכים לעקוף את המגבלות החוקיות שיוטלו עליהם.
אנו כבר שומעים את קריאות השבר בדבר אובדן המוכשרים שבבנקאים אם לא יינתנו להם אותם בונוסים כבעבר, ואנו כבר שומעים על העלאת שכר היסוד כתחליף לבונוסים. אין זה משנה שהאזהרות הללו יהיו חסרות בסיס, ככל שההקפדה על תיגמול הולם תחצה גבולות של מגזרים - שהרי מי שלא יוכל לגזור קופון על חשבון הציבור במגזר אחד, ימצא שגם המגזרים האחרים נעולים בפניו. ואילו העלאת השכר היא תשובה חצופה עוד יותר, שכן בדרך זו נעלם לחלוטין כל קשר בין הביצועים לבין התיגמול.
אך הצעדים הללו, חשובים ככל שיהיו, לא יפתרו את בעיית היסוד:
תאוות הבצע. ולמען האמת, קשה להאמין שמישהו או משהו יכולים לפתור אותה, משום שמדובר בלא פחות מאשר שינוי הטבע האנושי. אך אפשר לפחות לצמצם אותה, וכמו הרבה דברים אחרים - גם זה קשור בחינוך לערכים.
זה מתחיל בחינוך מילדות לצניעות והסתפקות במועט, גם אם זה מועט יחסי. לא כל ילד צריך טלפון סלולרי, לא כל בן-עשרה צריך מכונית, לא כל משפחה צריכה חופשה יוקרתית בחו"ל. זה נמשך בלימודים האקדמיים, החייבים לתת מקום של ממש לאתיקה ולממשל תאגידי כקורסי חובה המהווים חלק משמעותי מן הציון. זה עובר לרישוי במקצועות כמו עריכת דין, ראיית חשבון וייעוץ השקעות, שגם בהם הטמעת האתיקה חייבת להיות מרכיב מרכזי. וזה צריך להימשך בכל מקום עבודה, בהרצאות ובסדנאות ובביקורות - עד יום העבודה האחרון של כל עובד.
את זה שאי-אפשר לסמוך על היושרה, למדנו על בשרנו בשנה האחרונה כמו גם במשברים קודמים. את זה שהרגולציה לא מספיקה, אנו יודעים היטב ועוד נראה זאת בעתיד. לכן, כל שנותר הוא לעשות את המירב בחינוך לערכים ובענישה חמורה של מי שפוגעים בציבור על-מנת להיטיב עם עצמם. בלא צעדים נחרצים כאלו, המשבר הבא הוא רק שאלה של זמן, וליתר דיוק - של זמן קצר.