יגון אחד, שלושה הרהורים

בדרך כלל מוות פתאומי, במיוחד של חייל צעיר, גורם לרבים מאיתנו לייצר הרהורים "אחרים". לא הרהורים קלילים של יום-יום, אלא הרהורי מהות. כבדים כאלה. לעיתים אנו נדרשים לעשות סדר בהרהורים, מפני שהם תוקפים זה את זה. מותו המיותר של אסף רמון העלה בי שלושה הרהורים, שלושתם תובעניים, שלושתם מעיקים. הראשון - היחס הסלחני של חלק מהאליטה ובעיקר התקשורת לתופעת ההשתמטות. אין שום סיבה בעולם שחלק מהנערים והנערות בישראל יתגייסו לצבא, יסכנו חיים, וחלק אחר "יעשה כסף". ההשתמטות היא תופעה מחליאה בעיניי, וגרוע ממנה הוא היחס הסלחני כלפי משתמטים מפורסמים. הם רבים, והם משפיעים על בני נוער אחרים. אפשר לכתוב בגנות התופעה אינסוף מילים. היריעה קצרה, ולכן אכייל את המסר לשר הביטחון אהוד ברק, שבמהלך הקמפיין שלו ב-99', התחייב לגייס את כווולם. מהסיבה הזו, הוא יותר מאחרים, מחויב לעשות משהו. כשר ביטחון, הוא יכול היום להרים טלפון למפקד גל"צ יצחק טוניק, ולצוות אותו להחרים את כל הזמרים שלא עשו צבא. התחנה הזאת צבאית, והשתמטות היא התרסה כלפי הערך הראשי שהתחנה הזו מחויבת להפיץ. "חופש ביטוי"?- בשביל זה יש תחנות אחרות. ההרהור השני מתייחס לנבחרי ציבור מושחתים. מבית הקברות הצבאי, כשהמבט משוטט בן השמות של החללים הצעירים, השחיתות הציבורית נראית כמו בגידה. בצד אחד האולמרטים מכניסים מעטפות עתירות מזומנים לכיס, ובצד השני משפחות שכולות שואלות - בשביל מי? ישראל טרם סיימה את מלחמת העצמאות. מדינה ששולחת את צעירייה לאש - חלקם חוזרים בארונות וחלקם נכים - חייבת להיות מדינת מופת. כשהירשזון שילם (אנחנו שילמנו) אלפי שקלים על ארוחות השחיתות שלו, הוא בוודאי מלמל לעצמו: "במותם, ציוו לנו את החיים הטובים". לא שווה למות בשביל מדינה שאלה הם נבחריה. והרהור השלישי, מתייחס ל"פסטיבל אסף רמון" ז"ל. חברי הטוב נתי להב התקשר אלי וסיפר לי את הסיפור, שלוש שעות קודם שהתפרסמה הידיעה על התרסקות מטוסו של אסף. אני זוכר שבשנייה הראשונה חשבתי על רונה. אלוהים, פעמיים זה באמת יותר מדי. מרגע שהתפרסמה הידיעה התחיל צונאמי תקשורתי. אני מבין שחברה שנלחמת על חייה זקוקה למיתוסים - אבל מותו של אסף לא היה תוצאה של גבורה. חצי עיתון? שינויים בלוח השידורים? הגזימו לגמרי. ראש הממשלה מוציא מהפה את המילים "יום אבל לאומי", הנשיא מחרה מחזיק אחריו, וכל ערוצי התקשורת מעבירים בשידורים ישירים כל פיפס רלוונטי. אפילו זרי הפרחים שהונחו על הקבר הטרי חשו מה זה להיות סלב, אחרי שזכו לחמש עשרה דקות תהילה בטרם גוועו. המסר הראשי העולה מהפסטיבל המוגזם הזה הוא, שיש בישראל חללים עם דם כחול. משפחת רמון, ובוודאי אסף היפה, אינם אחראים לפסטיבל הזה, והטענה שלי מתמקדת בתקשורת שדוחפת את כולם, ובכלל זה את נבחרי הציבור, לתת לאירוע המצער הזה מה שחללים אחרים לא קיבלו. אין לי שום ספק שאימהות שכולות, וכאלו יש בישראל אלפים, ראו את הפסטיבל המוגזם הזה ונזכרו באותן שניות סיקור שזכה הבן הנופל, בטרם התפוגג אל השכחה. חללים מיוחסים, זה הדבר האחרון שאנחנו צריכים... אמרנו השתמטות, אמרנו שחיתות, ואמרנו פסטיבל מוגזם. רוצים מדינה אחרת? חרם השמעות על משתמטים, יחס שווה לחללים ו... אולמרט לכלא...