המשרד להגנת הסביבה ערך כנס "שינויי אקלים בישראל – הערכת מצב". מדובר בכנס השלישי בנושא זה, כאשר ברור שהנושא הופך להיות מאוד משמעותי לקראת שנת 2010, בה יוחלט אם ישראל נשארת כמדינה מתפתחת או עוברת להגדרה של מדינה מפותחת (קופנהגן), כאשר לכל הגדרה יש את ההשלכות שלה, אך ההשלכות בכל הקשור למדיניות מקיימת הן משמעותיות במיוחד. מחקרים כלכליים שנערכו מגלים שהאפשרות שמדינת ישראל תמשיך להתנהל לפי גישת "עסקים כרגיל" היא הרת אסון מבחינה כלכלית וחברתית. על כל פנים, אם יש מסקנה ברורה מהכנס היא שצפויה ירידה בכמות המשקעים, ירידה באיכות המים, עלייה בטמפרטורות, עלייה בהתאדות והתעצמות השונות האקלימית (תנודות אקלימיות חריפות יותר). כמעט כל אחד מהדוברים בכנס הגדיר את החקלאות כענף הרגיש ביותר לשינויי האקלים.
ללא שום קשר לתוכנית שמשרד החקלאות שוקד עליה בימים אלו, החקלאי חייב להבין שתנאי המשחק עומדים להשתנות, וככל הנראה באופן מהותי. למשל, ברור שירידה של כמות המשקעים במרום גולן ל-750 מ"מ בממוצע לשנה, בנוסף לעלייה בטמפ' הממוצעת והתארכות זמני השרבים הצפויים ועוצמתם, אמורים לשנות את האופי החקלאי באזור צפון רמת הגולן – או לפחות לשנות את התחשיב הכלכלי.
חשוב להפנים: מאגרי המים של מדינת ישראל מצויים בשפל חסר תקדים, הלחץ על מקורות המים עולה תדיר ולפיכך היכולת להפנות מים שפירים לחקלאות תקטן משמעותית, וגם אם היא לא תקטן, קרוב לודאי שגם עם הסכם המים, מחירי המים בטווח הארוך יעלו. אסור לחקלאים לחיות באשליה שברגע שמתקני ההתפלה יהיו מוכנים הבעיות יסתיימו. אחת ההשלכות של הצטרפותנו למדינות המפותחות (הצפויה עפ"י השר ארדן) היא מדיניות אנרגיה מקיימת, לפיכך, מחיר המים שמתקני ההתפלה יפיקו יצטרך לכמת בתוכו את הנזק הסביבתי כתוצאה מההתפלה, וגם החקלאי, בסופו של דבר, לא יוכל להתחמק מהעלויות הללו.
לפיכך, נדרשים מהלכים שונים ברבדים שונים. מחד, ברור שמשרד החקלאות חייב לייצר תוכנית שתאפשר את המשך החקלאות תחת האילוץ של הכנסה בכבוד מהמשק החקלאי; מאידך אין ספק שגם החקלאים צריכים לעשות חשבון נפש אמיתי.
אין ספק ששינויי האקלים תופסים את מדינת ישראל לא מוכנה בהיבטים רבים, אך להבנתי ההיבט המרכזי ביותר הוא ההיבט החקלאי. כל היערכות אמיתית לשינויי אקלים דורשת תכנון ארוך טווח. במצב הקיים, בו הלחץ על משאבי הטבע גובר, נדרשת אחיזה מקיימת בקרקעות הלאום. במצב הקיים, בו לחקלאי אין חוזה לחכירה לדורות, אין לו אפשרות אמיתית לייצר תכנון ארוך טווח, וכאמור, תכנון ארוך טווח הוא תנאי הכרחי למדיניות מקיימת.
נראה שהפער בין מה שנדרש לעשות לבין מה שניתן לעשות במצב הקיים הוא אדיר. הצעד הראשון שמדינת ישראל צריכה לעשות כדי להתכונן לשינויי האקלים הוא מתן אופק לחקלאים בכדי שאלו יוכלו לייצר את רשת הביטחון בעבור המדינה. רשת הביטחון החקלאית באה לידי ביטוי לא רק מבחינה נופית, ביטחונית וכלכלית (ישירה) אלא גם מבחינה אקולוגית - חלחול מי גשמים, קליטת דו תחמוצת הפחמן, השפעה חיובית על קו המדבר של מדינת ישראל ועוד.
הייתי רוצה לסכם במילותיו של פרופ' שכטר, מי שעומד בראש החוג לניהול משאבי טבע וסביבה של אוניברסיטת חיפה: החקלאים בישראל גמישים לאין ערוך ביחס לשאר החקלאים בעולם, לפיכך יש להם יכולת לייצר התאמה ביעילות גבוהות ובזמן מהיר, אך, כפי שפרופ' שכטר אומר, דחיית ההשקעות ודחיית קבלת ההחלטות הן הרות אסון, והתשלום הכלכלי-חברתי שייגבה כתוצאה מהזנחה זו, בעיקר נוכח שינויי האקלים, הוא בלתי נתפש. לעומת זאת, השקעות נכונות יאפשרו למדינת ישראל ליהנות מהערכים המוספים שענף החקלאות מייצר, שוב, בתנאי שיאפשרו לו לעשות את ההתאמות המתאימות.
