משיחות עם מלצרים בכלל ומלצריות בפרט שקיימתי באחרונה התוודעתי לתופעה של גזל ועושק, תופעה אשר לא הייתה זרה לי גם לפני השיחות עמם אבל התחדדה והחריפה ביתר שאת במהלכן. תופעה נפסדת, בזויה, מרושעת ובלתי מצפונית: אף לא אחד מהם מקבל שכר בסיסי, כמתחייב בחוק וכראוי על-פי הצדק הטבעי והבסיסי. רבים מהם עובדים שעות רבות וארוכות, כל העת על הרגליים, שאותן הם מכתתים הלוך ושוב, מהמטבח לשולחן וחוזר חלילה, לא נחים לרגע, נקראים, אם בקול ואם בתנועות ידיים, משולחן לשולחן, נכונים לשרת את הסועדים. רצוי עם חיוך.
בסיום כל משמרת הם מקבלים "טיפ" (תשר) – כסף שהותירו הסועדים על שולחנם. המעביד אינו מוציא מכספו אף לא שקל שחוק אחד. היש עסקה כדאית מזו, שבה הוא מנצל את עובדיו ניצול משווע, מחפיר, בלתי חוקי בעליל, עבורו?
בית הדין לעבודה קבע בשעתו, כי הטיפ אינו יכול להיחשב לשכר. בדין קבע זאת בית הדין.
במקומות מעטים, אם בכלל, מקבלים מלצרים "משכורת בסיס" – שם מכובס לשכר מינימום, לבד מהטיפים. זה לא הוגן. זה לא מוצדק. זה ניצול. זה גזל. זה עושק.
אני לא יודע מהיכן שואבות המלצריות העייפות כוחות לחייך, להיות קשובות, אדיבות וסבלניות כלפי הסועדים גם בשעת העבודה האחרונה שלהם במשמרת, כאשר הן יודעות שבסיומה הם ילכו לביתן, רצוצות ועשוקות, עם סכום כסף זעום, מחפיר, מעליב, אשר אינו מבטא שום יחס סביר, הגיוני, מתקבל על הדעת, בין המאמץ שהשקיעו ובין התמורה שקיבלו עליו.
משווע מכל הוא היעדר הלב של בעלי המסעדות המעסיקים מלצריות, סטודנטיות שמשוועות לכל שקל או צעירות – לפני צבא או אחריו – החוסכות שקל לשקל כדי לממן רצון או תשוקה, טיול או מוצר, מה שבא להן.
נכון ומוצדק היה להדיר רגליים מכל מסעדה שמנצלת את המלצרים ואת המלצריות שעובדים בה – עבדים ושפחות – ולהטיל עליה חרם צרכנים. אין לכך סיכוי מטעמים שונים, לרבות טעמו המשובח של המזון המוגש במסעדות.
ובכל זאת, אולי, חרף הרצון (והתיאבון) ליהנות מארוחת גורמה - אולי, לשם שינוי, לאות הזדהות עם ציבור של אנשים צעירים שעובדים כה קשה, כה הרבה, ומקבלים כה מעט, נכריז אנחנו, לקוחות המסעדות, על יום של "צום מסעדות"; יום שבו נימנע כולנו מכניסה למסעדות ומאכילה בהן. הבעלים לא ילמדו את הלקח אבל אולי יבינו ואולי אף יפנימו את הרמז. ואולי, אולי, הלוואי, ישנו את היחס-לא-יחס שלהם כלפי עבדיהם ושפחותיהם וישנו – האמנם? - גם את הגישה ויתחילו לקיים את ההתחייבות העקרונית, הראשונית והבסיסית שלהם כמעסיקים – לשלם לעובדיהם שכר, כפי שראוי ומגיע להם לקבל תמורת עבודתם. האם יש סיכוי לשינוי?