הבמאי קוונטין טרנטינו מראה לנו בסרטו "ממזרים חסרי כבוד" מה הייתה צריכה להיות הפנטזיה שלנו בעקבות מלחמת העולם השנייה, אילו היינו עם נורמלי. פנטזיה, לא יותר. אילו הנאצים היו עושים למוסלמים את מה שעשו לנו, ספק אם היה נשאר גרמני אחד בחיים היום. אילו הם היו עושים זאת לרוסים – ברלין, פרנקפורט ומינכן היו שמות של ערים בצפון מזרח סיביר. אילו היו עושים זאת לאנגלים או לאמריקנים, הפעולה בדרזדן הייתה מתרחבת לכל ערי גרמניה בלי יוצא מן הכלל. אבל הם עשו זאת ליהודים. העם העלוב והחלש שלא יכול היה לנקום (למעט מקרים בודדים מעטים מדי שנעשו בחשאיות). לא לנקום ניחא, אבל אנחנו אפילו לא העזנו לפנטז על נקמה. אפילו היום בריחוק, הסרט של טרנטינו גורם לנו למבוכה.
אבל לא מדובר רק בעבר. גם כיום אנו איננו מסוגלים להתחבר לכבודנו הלאומי, ולהגיב באכזריות כשצריך. ארגון טרור ששם לו למטרה (גם אם אינה ישימה לפי שעה) להשמידנו, פועל נגדנו במשך שמונה שנים ואנו, במקום למחוץ אותו מיד באגרוף ברזל נחוש, אנו מהססים במשך 8 שנים, ולבסוף, כשכלו כל הקיצין, אנו מנהלים נגדו מאבק מוזר שנמשך שבועות רבים מול מצלמות התקשורת העולמית, ושבסופו איננו משיגים שום מטרה ברורה. אין פלא שהעולם מתקשה לקשור בין הגורם לתוצאה, ומרגיש צורך לחקור מה ואיך הייתה הפעולה התמוהה. איש בעולם לא יעלה על דעתו לחקור מה עושים הרוסים לצ'צ'נים, ואין שום דרך לבחון את הערכים שלאורם פועלים כוחות ארה"ב ונאט"ו באפגניסטן. שום משלחת לא נשלחת לבדוק את הנעשה ברואנדה, ואם מישהו היה מעז להגיע לאירן כדי לחקור מה גורלם של המפגינים נגד אחמדיניג'ד, הוא היה חוזר קרוב לוודאי בארון. אך ישראל היא האסקופה הנרמסת הקבועה של כל אומות העולם, כי כולם יודעים שאנו תמיד ננהג בהיגיון, תמיד נמחל על כבודנו, ורגש של נקמה אכזרית זר לנו לחלוטין.
בעניין הזה, לצערי, אין לי שום הצעות מעשיות. רק הרבה חומר למחשבה. שנה טובה.
