חסד עשו עמנו שמואל הספרי ואלדד יניב ('הארץ' 11.9.09). הם רשמו אצל ארי שביט פטנט חדש ומקורי: ציונות נאציונל-סוציאלסטית, או כלשונם "לאומנות של הקו הירוק". הניתוח שלהם גאוני. בתור "לאומיים" הם שופכים בוץ על כל עם ישראל, למעט על שניים: הספרי ויניב. את כולם הם פוסלים. אחרי יצחק רבין התיישבו, לדבריהם, על כסא ראש הממשלה בישראל, מנהיגים גמדים... מדינאים חובבנים... "פושעי אוסלו". ציפי לבני "יודעת את האמת ולא אומרת אותה". ביבי - "סכנה לבטחון המדינה". ברק - "אדם חסר כל אמפתיה...". מפלגת העבודה - מפלגה של שום כלום. מרצ - "מפלגה של תעשיית שלום". וקדימה - "אין דבר כזה קדימה".
אולם זה כאין וכאפס מול השתלחות שני השמאלניים-לאומיים הללו ב"סמול". ה"סמול" הוא כל מה שרע במדינתנו: הוא לא חברתי, לא אמפתי, לא שואל מה לא נכון פה, מה לא יהודי ומה לא מוסרי בחברה שלנו; ה"סמול" הוא רכרוכי, אוניברסלי, לא קשור; ה"סמול" אינו ציוני ואינו פטריוטי. "סמול זה לא שמאל", אומר יניב, "זה ליברל, כל אחד לעצמו... זה לא ישראלי. זה לא יהודי, זה לא פטריוטי, לא כלום... לא מציעים דרך, לא מציעים אלטרנטיבה, לא מציעים סדר יום". ה"סמול" אינו מתעניין אלא בקהילה שלו. יוסי ביילין זוכה לפינה מיוחדת: "ביילין הוא תעשיין שלום, ותעשיית השלום כל היום נוסעת לחו"ל לכנסים עם הפלשתינים ובתוך תוכה היא מקווה שלא יהיה שלום, כי אם יהיה שלום לא יהיו נסיעות לחו"ל". ועוד מאשימים הספרי ויניב את ה"סמול" שהם משתמטים משירות בצבא, ושהם משיגים דרכונים זרים כדי לשריין מדינת מקלט.
הספרי ויניב מכנים עצמם "שמאלנים לאומיים". ומה יותר טיפוסי לשמאל מאשר לשפוך בוץ על עצמו ולקבל מחיאות כפיים מהימין? הבוץ מלבין קמעה כשמסתבר שהספרי היה בעצמו משתמט (סרבן מלחמת לבנון), ועיצב את מערכות הבחירות של פרס ושל מרצ (ב-99'). יניב היה יועצו הפוליטי של ברק, היועץ המשפטי של "העבודה", וראש מטה הבחירות של ברק. אז מה קרה להם? הם פתאום ראו את האור? הם החלו להוביל מחאה נגד הפערים הגדלים בין עניים לעשירים? הם עמדו בראש המפגינים נגד אפליית יוצאי אתיופיה? הם החלו לחלק מזון לעניים? מה פתאום - הם עסקו בחיבור המנשר נגד ה"סמול", האדיש, לדבריהם, לחברה בישראל.
ה"בשורה" על-פי הספרי ויניב מצמררת עד כדי כך שאסור לעבור עליה בשתיקה. זוהי בשורה של ציונות מזוייפת, לאומנות, וגזענות עטופה בפטריוטיות דביקה וב"צדק חברתי": הינתקות חד-צדדית מהגדה, ואז מי שיורה עליך "חוטף בגדול, בלי רחמים, בלי בצלם ובלי שלום עכשיו"... "כבר על הקסאם הראשון צריך היה להרוג את עזה בלי רחמים ובלי למצמץ"; הגבהתה של החומה; המדינה היא מדינה יהודית ודמוקרטית ("זאת דמוקרטיה שיש בה אפליה לטובת היהודים"); אין זכויות בלי חובות - ולכן ערבי, חרדי וחילוני שאינו משרת בצבא או בשירות לאומי יהיה אזרח סוג ב' - "יאבד את הזכות לחינוך חינם, לבריאות ציבורית, למשכנתא, לביטוח לאומי, לביטחון אישי, לקצבת אבטלה, להצביע בבחירות, לדרכון, הוא לא יקבל עבודה בשירות המדינה", וזאת בנוסף להשלכתו לכלא (הבשורה על-פי השניים).
הבשורה הזו מדאיגה לא רק בגלל שהיא מזכירה "בשורות" דומות מהעבר. היא מתיימרת לתת פתרונות פשוטים לבעיות מורכבות: נתנתק באופן חד-צדדי, נשמיד את כל הגדה אם יירו עלינו אח"כ, נקים מדינה יהודית ודמוקרטית שבה מופלים היהודים לטובה, נגביה את גדר ההפרדה, נכניס לכלא ונשלול זכויות אזרח מכל המשתמטים, נפעל למען צדק חברתי ונשיר כולנו את התקווה.
זהו המתכון לציונות הנאציונל-סוציאליסטית של הספרי ויניב - וזהו פרי הבאושים של הייאוש שאוחז רבים וטובים מאתנו.
