לפני יותר מיובל שנים שלטה בארץ אווירת החלוציות, שכותרתה: "טוב למות בעד ארצנו". מאז הרעיון הלך והתמסמס, מגיפת "שפעת החזירים הקפיטליסטים" פשתה בכל חלקה טובה, עד שהיום הגענו לקיצוניות ההפוכה: כל אדם לעצמו, והמדינה יכולה ללכת לעזאזל. נכון שהמדינה קיימת עבור העם, אבל אם העם לא ישמור על המדינה היא תקרוס ותקח יחד עמה לאבדון את כל העם. לכן כדאי להיזכר בערכים הישנים: החיילים נמצאים כדי להגן על המדינה - לא ההיפך.
האם זה אומר שהמדינה צריכה להפקיר את חייליה שנפלו בשבי? לא. על המדינה לעשות מאמצים להחזיר את חייליה, הכל כמובן בגבול הסביר והחיבור למציאות. לא יתכן שמדינה תתפרק מכל ערכיה, תירק בפרצופן של המשפחות השכולות, תשליך לפח האשפה את כל מנגנון הניהול התקין של שכר ועונש, מנגנון מורכב מאוד שנבנה בעמל רב (הכולל את השב"כ, מערכת הביטחון, מערכת המשפט, שלטון החוק ומערכת בתי הסוהר), תפקיר עשרות ישראלים נוספים לרצח ידוע מראש, ותאפשר לכנופיית מחבלים להשפיל את המדינה, להורידה על ברכיה ולנהל אותה בפועל.
עסקת הפתעה זה לא סביר, לא הגיוני, לא רציונלי, זה הזוי, זה מטורף, זה נשמע כמו אגדה של חכמי חלם, לא יאמן שזה עומד ברצינות על הפרק במציאות של המאה ה-21. לאחר העסקה הקודמת נפרצו הגבולות וכעת נראה שכל עסקה הזויה יכולה בנקל לצאת לפועל. העסקה הקודמת הייתה שיא של שפלות: עסקה על-פי העקרון כביכול של "רוצחים תמורת גופות", כשכלפי חוץ לפחות, זו הייתה עסקה של "רוצחים תמורת הפתעות". קיבלנו שני "ארונות הפתעה" ואנחנו היינו אמורים לפתוח אותם ולגלות מה קיבלנו: שני אנשים חיים או שתי גופות. ביזוי כזה של מדינה עוד טרם היה בהיסטוריה האנושית.
לאחר שנפרץ הסכר הזה, בשלה הדעת לעסקות הזויות ללא סוף, כמו שחרור מאות רוצחים לחופשי, גם תמורת הפתעה. לאחר שנשחרר מאות חלאות אדם כדי שיוכלו להמשיך לרצוח אותנו, נקבל "תיבת הפתעה", נפתח אותה ונגלה: האם גלעד חי? האם הוא חולה? האם הוא במצב בריאותי ונפשי איום ונורא? זאת ועוד נדע רק לאחר חלוקת הפרסים למאות הרוצחים ושולחיהם.
כל זאת עד לחטיפת החייל הבא, וחוזר חלילה. ברגע שחייל חטוף הנמצא אצלם - ערכו שווה יותר מזהב ויהלומים. נתנו להם מוטיבציה אדירה להמשיך לרצוח אותנו, לשחוט אותנו, לטבוח אותנו, ואחר כך להשפיל אותנו ולהורידנו על ברכינו כדי שנשחרר את כל הפסולת האנושית, אותה הצלחנו ללכוד בעמל רב. איננו בוחרים את האויב, אך אין זה מחובתנו להעניק לו פרסים על כך שהוא כה אכזר, ערמומי ומתוחכם. תגמול תמורת זוועות מנוגד לכל הגיון בריא וכמובן רק יעודד זוועות עד בלי די.
ההיבט האישי אני חייב תשובה לשאלה מה הייתי עושה לו החייל החטוף היה בני. התשובה חד-משמעית: הייתי מוכן לא רק לשחרר 400 רוצחים, אלא גם 4,000 אנסים, 40,000 גנבים, להעניק לחמאס שי צנוע מהמדינה בגובה טריליארד דולר פלשתיני, ואפילו להעניק להם אשראי לרצוח עוד 400 ישראלים ללא עונש. בתור בונוס הייתי מביא להם גם אבנים מהירח. אלא מאי, השיקול כאן אינו משפחתי אלא לאומי.
כדי להבין עד כמה הזוי הרעיון של שחרור הרוצחים, צריך להתייחס לנושא של זמנים: עבר, הווה, עתיד. אם כבר אנחנו משחררים רוצחים שגרמו סבל בל יתואר למאות משפחות - למה לא לתת אשראי לעוד רציחות בעתיד? מה זה משנה אם הרוצח רצח בעבר או ירצח בעתיד? כאשר הרצח בוצע זה היה מאד הווה (אפשר לשאול את המשפחות השכולות, עבורן הזמן אינו מקהה את הכאב). אם מבחינתנו רצח ישראלים הופך להיות דבר כה שולי וזניח, הרי שאפשר להעניק לחמאס אשראי של עוד 100 או 400 רציחות לעתיד. הרוצחים יקבלו חסינות והמערכת תחסוך את מאמצי לכידתם וענישתם, פשוט נקבור את המתים ונמתין בסבלנות לרצח הבא. רמת האווילות אליה דרדרה אותנו תרבות הנאורות - בלתי ניתנת לתחרות בכל ההיסטוריה האנושית.
סכנת אובדן המוטיבציה שאלה בלתי נמנעת היא השאלה: מה יחושו החיילים אם הם ידעו שאם הם יפלו בשבי המדינה תפקיר אותם לגורלם? התשובה היא שהם ירגישו מצויין. קודם כל זה לא דבר כל כך תיאורטי: בפרשת מדחת יוסף, בתקופת "חדוות השלום", המדינה הפקירה חייל תמורת הבטחה של אויבינו שידאגו לו. כמה הופתענו לגלות שתפקידם של אויבינו הוא להרוג אותנו, לא להציל אותנו... שנית, היינו עדים לחיילים שחתמו וביקשו שבמידה והם יפלו בשבי שלא יחליפו אותם תמורת רוצחים. יש עדיין במדינה אנשים רבים שדעתם לא השתבשה עליהם והם מבינים שעליהם להקריב למען המדינה. החיילים יודעים שהם עלולים לאבד את חייהם או את אבריהם במלחמה. למרבה הצער, מול אויב כה בלתי אנושי הם גם יכולים להבין שבמקרה שנופלים בשבי זה סופי.
לא אלמן ישראל אוקיי, לאחר שנכנסנו לדיכאון עקב תרבות הנאורות הרופסת שלימדה אותנו לאבד את כל ערכינו ולהתרפס בפני חלאות אדם, מתברר שאפשר גם אחרת. גלעד שליט יוחלף תמורת אסיר ביטחוני אחד (לא רוצח – גלעד לא היה רוצח), אפשר אפילו תמורת כמה עשרות. אם החמאס לא יסכימו לכך, העסקה לא תתבצע. זה עצוב וכואב, אבל לא אנחנו בוחרים את האויב.
במקביל זה מה שניתן לעשות: לערער על כל גזרי הדין של האסירים הביטחוניים ולהוסיף להם עבודת פרך (כדי שלא יהיה להם זמן ללימודים גבוהים של טרור מתקדם), להפחית את תנאיהם לתנאי אמנת ז'נבה (משהו בסגנון לחם צר, מים מעופשים, חצי שעה טיול יומי מחוץ לכלוב, פעם בשנה ביקור של הצלב האדום), ולגזור על הרוצחים גזר דין מוות. ראוי לציין לטובת מי שלא יודע: עונש מוות למחבלים קיים במדינת ישראל, משום מה הוא לא מבוצע. הגיעה העת לשים קץ לביזוי החוק.
חלאות האדם יוצאו להורג ובכך נהרוג שתי ציפורים בתלייה אחת: גם נשחרר את העולם מפסולת אנושית, וגם לא נצטרך להיות עדים למצב כה שפל של שחרורם. אדרבא - עצם ההוצאה להורג תשדרג את מעמדם והם יקבלו תואר כבוד "שהידים" ויוכלו להנות מאורגיות עם עשרות בתולות כמיטב המסורת הצנועה שלהם. שיהיה להם לבריאות - אם הם כה משתוקקים לכך, אנחנו צריכים להיות אלו שנמנע זאת מהם?...
מדינת ישראל תודיע לחמאס שהיא מוכנה לשקול שיפור בתנאי האסירים הביטחוניים בתמורה לשחרור גלעד שליט. הלחץ על החמאס במקרה הזה מכיוון משפחות אלפי האסירים יהיה עצום. כדאי לזכור שטרור אינו יכול להתקיים ללא תמיכת האוכלוסיה. חייל חטוף בידי חלאות האדם צריך להיות כרמץ גחלים לוחשות ולא כאוצר של זהב ויהלומים. מדינת ישראל היא לא מדינה כה חלשה ואומללה כפי שנדמה, צריך רק להשתחרר מתרבות הנאורות המצמיתה שהשתלטה עלינו.
