נחילי מוסלמים על יבשת נאורה

בקרב אירופים רבים מתקיים השיח הציבורי תוך תגובה צבועה הטוענת כי "כל בני האדם שווים", ובפרט כשמדובר במיליוני מהגרים מוסלמים בעלי אזרחות אירופית, חלקם בתוקף נישואין וחלקם מתוקף היותם אזרחים של האימפריות לשעבר - אנגליה, צרפת, בלגיה והולנד. במציאות, אין אוכלוסיה שתקדם בברכה מהגרים שייקחו להם משרות; שיזכו בביטוח לאומי עבור משפחות גדולות על-חשבון האזרח הוותיק, שחי דורות בארצו; והשתלטות של תרבות זרה לאירופים הבולטת מאוד ברחוב ובחיי הקהילות השונות. הצרפתים, שתמיד התנשאו מעל לכל מדינה אירופית, מתמודדים בקושי עם העובדה שילדיהם הולכים לבית הספר יחד עם ילדי מהגרים, וסרקוזי מנסה, לשווא, לאסור על אופנת הצ'אדור בבתי הספר ובמוסדות ציבור. כך אנחנו עדים למהפך היסטורי של שינוי באוכלוסיה, במנהגים ובתרבות. אירופה הישנה תישאר לנו בספרות ובסרטים. ולאור המציאות המשתנה - האם באמת כמו שאומר המפרי בוגרט לאינגריד ברגמן ב"קזבלנקה" - "תמיד תישאר לנו פריס?"...

ממוצע ההולדה של תושבי אירופה המקוריים היום הוא 1.2 ילדים, לדור. במהלך 40 השנים הקרובות - על-פי המגמה הקיימת מזה 15-10 שנים - לא ייוולדו למשפחות אירופיות 146 מיליון ילדים. הכמות הזו של ילדים ויותר, ייוולדו במשפחות מוסלמיות החיות באירופה שממוצע ההולדה שלהן לדור הוא, בצרפת בלבד, 8.1 ילדים לזוג, בדור אחד. כמות דומה של הולדה מתרחשת ב-31 ארצות ברחבי אירופה. 50% מהילדים הנולדים בבלגיה ובהולנד היום הם ילדי מהגרים מוסלמים. 30% מהילדים הנולדים בגרמניה הם ילדי משפחות מוסלמיות. 23 מיליון מוסלמים חיים היום ברוסיה ומתרבים באותו שיעור כמו ב-31 ארצות אירופיות שונות. לשם השוואה, מדינות בהן שיעור הילודה גבוה יחסית בעיקר בשל שמרנות דתית הן: אירלנד, ארה"ב וישראל. בקנדה, האיזון הדמוגרפי הוא בדיוק כמו באירופה. העיר לונדון רבתי מורכבת היום מ-50% מוסלמים, רבים מהם מוצאם מארצות האימפריה הבריטית לשעבר, הודו ופקיסטן, ואחרים מהמזרח התיכון, אף הוא לשעבר חלק מהאימפריה הבריטית הגדולה.

קחו למשל את פריס, עיר אהבתם של פרנקופילים כה רבים שחיו בה, ביקרו בה, למדו בה, ציירו בה, אכלו ושתו, טיילו, התנשקו על הגשרים, שוטטו בגניה, התפעמו מארמונותיה. פריס של היום כוללת את כל היופי הזה כרקע לאוכלוסיה אחרת, חדשה. פריס הפכה לעיר של מהגרים מצפון אפריקה ואפריקה (וגם מסין, הודו, פיליפינים וצפון מזרח אסיה, שאינם בהכרח מוסלמים). פריס, שמשוררים שרו על שדרותיה ונשותיה היפות, המעכסות על עקבים, שניחנו בכישרון האלגנטיות, שהמציאו את השיק ואת הטעם המשובח - השתנתה, ובמקום הצרפתייה הקוקטית תמצאו את הנשים האיסלאמיות בצ'אדור, לבוש המכסה את הראש והצוואר ואת כל הגוף עד כפות הרגליים. לבוש כזה תמצאו בלונדון, באמסטרדם ובהאג, בפרנקפורט ובדיסלדורף, בברן ובז'נבה, בוינה, ברומא ובבריסל, וברוב ערי אירופה. בקיוסקים של העיתונים בבירות אירופה יש יותר עיתונים בערבית מאשר עיתונים בשפות אירופיות. בפריס, נבלע ריח החמאה במחבת עם שום, בריח השישליק והשווארמה. בוינה מוכרים פיתה וקבב ברחוב, ביציאה מבתי הקפה הישנים, שם שתינו קפה עם חלב ועוגת היער השחור.

אני מציעה לכם לקרוא שניים מתוך ספרים רבים שתורגמו לעברית מתוך מאות ספרים בנושא, היוצאים בעולם. כוחה של תבונה של אוריאנה פאלאצ'י (הוצאת דביר 2006) ואירוערביה של "בת יאור" (הוצאת שוקן 2008). שתי הסופרות (מבין סופרים רבים אחרים) טוענות, כי כל ממשלות אירופה השלימו עם הנורמות הדתיות והפוליטיות של האזרחים הערביים שלהן, מתוך פחד מאי-שקט חברתי וטרור. ממשלות איטליה, ספרד, שוויץ, גרמניה, ארצות סקנדינביה, בלגיה, הולנד, צרפת ואנגליה מנהלות מדיניות של עצימת עיניים וטולרנטיות תחת הגדרת שוויון-לכל-דת, ומאפשרות למוסלמים התנהגות וזכויות מיוחדות שאינן מותרות לשום אזרח אחר במדינות השונות. לאוריאנה פאלאצ'י, עיתונאית וסופרת ידועה באיטליה ובעולם (שנפטרה בינתיים), טענות קשות נגד משטרת איטליה הוותרנית ביותר לדבריה, מבין כל משטרות אירופה. באיטליה משחררים אזרחים ממוצא איסלאמי, ללא משפט, על פשעים שונים כדי לא "להסתבך" עם בני משפחתם ועם מנהיגי הקהילות המוסלמיות. מהגרים מוסלמים יכולים, למשל, להצטלם לתמונת פספורט עם כיסוי ראש, משקפיים כהים, שפם וזקן, שלא מאפשרים זיהוי בעל-הפספורט, מה שלא ירשו לשום אזרח "רגיל", והם יעברו בכל ביקורת גבולות בלי הערות... אין דבר קל יותר מלקבל רישיון לבניית מסגד בפריס, בליון, במרסייל ובשאר מעוזי האיסלאם בצרפת. כך גם באיטליה, בבלגיה, בהולנד ובגרמניה, בשוודיה, בנורבגיה, באיסלנד ובדנמרק. כנסיות שנסגרו מחוסר מתפללים - מכיוון שהאוכלוסיה האירופית ברובה היא חילונית - הפכו למסגדים. בגרמניה הגיע מספר המסגדים ל-3,000 ועוד רבים בבנייה. מספר דומה של מסגדים נבנה כבר בצרפת ועוד רבים בבנייה. המהגרים המוסלמים של אירופה הבאים מארצות צפון אפריקה והמזרח התיכון: אלג'יר, מרוקו, טוניסיה, לוב, צ'אד אריתריאה, חוף השנהב, טורקיה, כווית, סוריה, לבנון ועוד - הם תושבים העוינים את התושבים המקוריים, האירופים. המהגרים המוסלמים לא אוהבים את בני אירופה ולא מעוניינים לספוג את תרבותם. הם לא אותם המהגרים שהגיעו מאירופה לאמריקה במהלך המאה ה-19 והמאה ה-20. האחרונים הגיעו מאירופה לעולם החדש כדי להתמזג ולהיות לאמריקנים. כל מהגר הביא עימו את תרבותו ושפתו, אבל מיהר להשתלב בעבודה ובחיים האמריקניים ולא כפה את תרבותו ודתו על מי שכבר היו לאזרחי אמריקה. השאיפה של המהגרים לאמריקה - להיות אמריקנים, לתרום לארצות הברית ולזכות ביתרונות האזרחות הזו - יצרה כור היתוך של אומה אמריקנית מאוזנת וגאה. המהגרים המוסלמים הגיעו עם אג'נדה אחרת. רבים מהמהגרים נישאים לאירופיות: לשוודיות, לנורבגיות, ולפיניות, להולנדיות, לבלגיות ולשוויצריות, לצרפתיות, לבריטיות ולגרמניות, כדי לזכות מהר באזרחות ולהקים משפחות. רוב הנישואים מתרחשים לאחר שהאישה נכנסה להריון וזה הרגע בו המאהב-המהגר שמח להפוך לבעלה, ולבעל הדרכון הנכון. המוסלמים, כאמור, לא מתמזגים בתרבות האירופית בנושאי דת, מנהגים, אוכל, חינוך, תפישת עולם, היחס לנשים ומעמד הילדים. האיסלאם כבר הקים (כאמור עם תמיכת הממשלות האירופיות) בכל מדינה אירופית, מדינה בתוך מדינה עם מוסדות חינוך, משפט, מנהגים, אוכל וחנויות משלהם, תוך התבדלות טוטאלית מתרבות המקום ושמירה על התרבות שהביאו מהבית. הממשלות האירופיות, לפי עדותן של מחברות הספרים הנ"ל, תומכות באג'נדה המוסלמית ומאפשרות את קיום המוסדות המוסלמיים בתוך כל מדינה אירופית. המוסדות המוסלמיים אחראים לנישואין, לגירושין, לחינוך דתי, להתנהגות ולשאיפות פוליטיות ולשמירה על עצמאות דתית ולהתנהגות לפי חוקי האיסלאם. באופן טבעי, ומתוקף זכויות האזרח של המהגרים המוסלמים, יש כבר חברי פרלמנט מקרב ההגירה המוסלמית בחלק מממשלות אירופה. מספר חברי הפרלמנט וכוחם הפוליטי עולה וגובר במקביל לגידול האוכלוסיה המוסלמית באירופה.