איש לא אוהב את צחוק הגורל, בייחוד כאשר הגורל צוחק על חשבונו. השבוע סבלה תל אביב מנחת זרועו של צחוק הגורל, משני כיוונים שהם אחד.
מחד, כבוד השופט היהודי ריצ'ארד גולדסטון שהשלים עלילת דם אודות מבצע עופרת יצוקה והניח אותה לפתחו של הממסד התל אביבי. מאידך, פסטיבל הסרטים של טורונטו שביקש לאמץ את תל אביב אל ליבו נתקל במחאה קולנית של כאלף יוצרים שחקנים ובמאים, חלקם הגדול יהודים.
דוח גולדסטון, כעלילות הדם מימים ימימה, מבוסס על עדויות חד-צדדיות של הפושעים נגד היהודים. ה"שופט" קיבל עדויות הקטגור מטעם הצד החמאסי, כלשונן, ולא בדק שום עדות סנגוריה, אפילו לא של פרסומי החמאס. רוצה לומר, גם אם החמאס פרסם פאשקוויל ובו מצולם הלוחם המתאבד, גולדסטון הגדיר אותו כ"בלתי מעורב" על סמך דברי משפחתו, ואת מותו כפשע מלחמה. במקרה אחר קבלה משפחה שיחת טלפון מצה"ל ובו התבקשה לעזוב את שטח הלחימה, ועדיין מאשים גולדסטון את ישראל במות חברי המשפחה המזהים עצמם במו פיהם כחברי ארגוני הטרור.
מה משמעות הדבר? שהבסיס הרעיוני לשלום עכשיו נוסח שינקין, קדושת הקו הירוק, התנפץ. הרי מה אמרו לנו התל אביבים שונאי הכיבוש? כאשר יסתיים הכיבוש ונחזור ל"עצמנו", תהיה לנו את כל הלגיטימציה להכות באויב אם יעז לחצות את הקו. שמונת אלפים טילים וקטיושות ופצצות מרגמה וירי על "חוטף עזה"
לאחר הנסיגה אל הקו הירוק, האם הם לגיטימציה מספקת? היהודון גולדסטון אומר לנו
לא באלף רבתי. ליהודי אין זכות הגנה עצמית, ולעזאזל הקו הירוק, נקודה.
בתל אביב פורחת תעשיית הקולנוע. חדשות לבקרים אנו מתבשרים על זכייה ישראלית/תל אביבית בפרס חשוב או מועמדות לפרס חשוב יותר בגין סרט נפלא. לסרטים הללו קו משותף חזק ביותר: הם כולם סרטים אנטי-מלחמתיים המעמידים את מלחמת הקיום של ישראל בספק, ואף מטילים ספק בזכות קיומה של מדינה הנשענת על צבאה כערובה לקיומה. הברנז'ה התל אביבית דומה להפליא לברנז'ה ההוליוודית, או הברלינאית, או הפריזאית והלונדונית, ובמקרה זה גם של טורונטו. אחידות דעים שמלחמה היא תמיד חסרת צידוק, גם אם החלופה היא מתכון לכניעה ומוות. ויגו מורטנסן המוביל את מלחמת בני המערב נגד נחילי המזרחיים והדרומיים של ממלכת הרשע הקרויה מורדור (שר הטבעות), מעקם פרצופו אל מול התל אביבים המסכימים איתו בכל מילה ואומר, אתכם אין לי רצון להתערבב. אתם, הכיבוש. אתם, טומאת המיליטריזם. אתם היהודים, דמויי האורקים האוויליים שרוממות אללה, סליחה, סאורון, בגרונם.
והנה צחוק הגורל. אותה תל אביב המתעבת את ההתנחלות ואת המתנחלים, את צבא הגנה לישראל ואת החיים על החרב, מוצאת את עצמה מותקפת בידי ידידיה הטבעיים, הברנז'ה השמאלנית של המערב הנאור בגין היותה חלק מאותה הווייה יהודית. צחוק הגורל הוא שתל אביב של העליזים והנאורים ואניני טעם פירות הים וזוללי פיתות בפסח, והפאבים בתשעה באב היא היא המדינה היהודית בעיני הברנז'ה הנאורה.
לא משנה עד כמה תזנה תל אביב את עצמה, עד כמה תתרפס בפני הברנז'ה העולמית, לא תתחמק תל אביב מן הגורל היהודי. והגורל היהודי הוא שנאה בשל ההצלחה, בשל הבידול, בשל הגבורה, בשל קדושת החיים, בשל כל אותם דברים שהופכים את היהודים למה שהם: הקבוצה האתנית המצליחה ביותר בעולם. בקיצור נמרץ, צחוק הגורל הוא שתל אביב שניסתה למחוק את יהדותה עומסת עליה את משא האנטישמיות העולמית, שהחליפה אדרת ועוד אדרת אך נשארה אותה גברת.
מה תלמד תל אביב מן האנטישמים? סביר שלא תלמד דבר, כל עוד לא נפגעה באופן בלתי הפיך. אבל את זה יסדר כבר מר אחמדינג'אד, ואז נראה אם ויגו מורטנסן ישנה את דעתו באשר לתל אביב שלאחר הפצצה. אין הבטחות.