אחד הקווים המאפיינים יוצרי תדמיות ומעצבי דעת קהל - הם אוהבים סדר. הרעים שלהם אמורים להיות תמיד ובכל מצב בפינת הרעים. הטובים שלהם נשארים בדרך כלל טובים.
אבירמה גולן כותבת בהארץ בלעג ובמידה של תיעוב על הדגש חדש בתקשורת של הימין המתנחל: לפתע, היא מתארת, עולה שם, במחנה האחר, געגוע לקשרי אנוש חמים ואפילו ידידותיים עם הפלשתינים בשטח. רצון לבוא עימם בקשרי מסחר. להחליף מתוקים בחגים. לחוש את השמחות ואת העצב של השכן - כמו בכל שכנות טובה.
והרי כל זה - גורסת גולן- איננו אלא ספין וסחריר חדש מבית מדרשו של הימין. לצייר את השמאל היושב בתל אביב וביפו כמעוול האמיתי היושב על חורבות שכונות וכפרים ערבים, ואילו את הימין המתנחל כמי שבא - לפחות - לשטחים ריקים
בסמוך לשכן הערבי והקים שם את ביתו.
נניח לרגע לספרי ההיסטוריה ומשכתביהם בין הנכבה לבין התקומה והקוממיות. אין מחלוקת כי יותר משתי מלחמות נכפו על ישראל. אין מחלוקת כי לאחריהן נתפשו שטחים שהיו בשליטת/בעלות/נוכחות פלשתינית. גם אין ספק כי בתהליך של עקירה - גם כשהוא מלווה במה שהמשפטנים מכנים כ"אשם תורם" של העקור - יש כאב לאומי ואישי והוא מלווה בתחושת עוול. אך יש ספק רב אם בעין פלשתינית מתקיים הבדל עמוק מאוד בין תופשי שטח ב-1948 לבין תופשי שטח אחרי 1967. המחלוקת הקובעת בתוכנו ובתוכם צופה לפני העתיד - היכן יעבור קו הגבול.
ועד שניישב אותה - אינשאללה - בהסכם מדיני בר קיימא בגבולות בני הגנה (וכל אחד יכול לשיר את שיר השלום הזה בדרכו שלו אך המקהלה כולה אכן מייחלת לכך בשמאל ובימין גם כן) - מה רע באיסוף וביצירת רגעים של אנושיות והתחשבות ואמפטיה בין יהודים לבין ערבים בכל מקום בו הם נפגשים? מי מפחד מחמלה על דרך הייסורים במחסומים או משני צידי הגדר - אפילו אם היא נובעת מליבו של מתנחל טפו-טפו-טפו?
קו הגבול - בלבבות רע - מפני שלאבירמה הם יוצאים מן הקופסה והפינה והדימוי. שהרי מן המפורסמות היא שהמתנחלים מטילים על חיילי צה"ל להסיע את ילדיהם לחוגים וליבם שלהם גס במצוקות אחרים. אם שמעתם אחרת - מתארת הכותבת - רק סחריר הוא המכוון לייצר אהדה לאותם מעוולים היושבים על אדמה לא להם.
הג'וב העיתונאי הראשון שלי היה בעיתון "על המשמר" ז"ל וניתן להעריך במידה רבה של סבירות כי הופעתי בשטח התנחלות זאת או אחרת לא לוותה בקבלת פנים חגיגית של המתנחלים. אחר כך סיקרתי אותם בידיעות אחרונות וגם אז הייתה הנטייה הראשונית לקבל פני תקשורת בחשד - ובעוינות.
אלא שכל זה התפוגג כאשר האנשים והנשים שם קלטו כי הבא אליהם מוכן לראותם כמות שהם - ללא משקפי גינוי מקובעים מראש. על צערם ובדידותם. על הקושי שלהם לתרגם השקפת עולם למונחים תל אביביים. הם היו ונותרו מוכי מיתוג עצמי לדעת גם כשצבעו את עצמם בכתום. המסר לא עבר. הקיבוע של המתנחל כאחר - כנוקשה - כלא משלנו - קיבל אחיזה משמעותית וכמעט מוחלטת בתקשורת.
ואם יש עתה בקרב המתנחלים רצון להקרין במודע שכנות טובה ואכפתיות למצבי אנוש של הערבים שבקרבם הם יושבים - אין ליבי גס בכך. אינני קונה את מעטפת התדמית הרואה בהם - בכל מקום - יוצרי עוול.
בשכונת מגוריי סמוך להר הצופים בירושלים - אני מתנחל על שטח שנבנה בסמוך לכפר ערבי הקרוי עיסאוויה. אם אנחנו והם לא נמצא את הדרך לדו-קיום מלא ואכפתי, אם לא נלמד להידבר עם תושבי הכפר הזה - ולא רק משני צידיו של מחסום משטרה - לא ישנה היכן תעבור הגדר והיכן יעבור קו הגבול הבא.
הקו האמיתי עובר בלבבות.