"האזינו השמים ואדברה, ותשמע הארץ אמרי פי" - פותח משה את פרשתנו, השירה הגדולה האחרונה שבתורה ואחת הגדולות בתנ"ך כולו. המפרשים לאורך דורות רבים התחבטו בשאלה מה עושים כאן השמים והארץ, מה פשר ההאנשה הקוראת להם לשמוע את דבריו של משה. נביא כמה מן הפירושים ולאחר מכן נציע אפשרות נוספת.
רש"י מביא את דברי חז"ל: "ולמה העיד [משה] בהם [בישראל] שמים וארץ? אמר משה: אני בשר ודם, למחר אני מת; אם יאמרו ישראל: לא קיבלנו עלינו הברית - מי בא ומכחישם? לפיכך העיד בהם שמים וארץ, שהן קיימים לעולם". לכאורה - פירוש המחליף קושי אחד במשנהו, שהרי איזו משמעות יש לעדות של מי שאינם יכולים לדבר? אלא שחז"ל ממשיכים ומסבירים: "שאם יזכו [ישראל] - יבואו העדים ויתנו שכרם: הגפן תתן פריה והארץ תתן יבולה והשמים יתנו טַלם. ואם יתחייבו - יד העדים תהיה בהם תחילה: 'ועצר את השמים ולא יהיה מטר, והאדמה לא תתן את יבולה' ואחר כך 'ואבדתם מהרה' על-ידי האומות". כלומר: עדותם של השמים והארץ על כך שישראל קיבלו מרצון את הברית עם ה', היא עדות ממשית ומוחשית - שפע חומרי אם יקיימו את הברית, רעב וגלות אם יסורו ממנה.
רב סעדיה גאון אומר: "יַטו אוזן אנשי השמים ואדברה, וישמעו אנשי הארץ אמרי פי". ור' אברהם אבן עזרא מבאר, שכוונתו למלאכים ולבני האדם. אך שוב: החלפנו קושי אחד בשני. ונראה שבשל כך מפרש גם אבן עזרא, שהכוונה היא לשמים ולארץ כפשוטם של דברים, בשל היותם קיימים לעולם. וכך גם מפרש הרמב"ן על דרך הפשט (בדרך הסוד יש לו פירוש אחר).
החזקוני (גם הוא בעקבות חז"ל) לוקח אותנו בחזרה למאורע המכונן של עם ישראל - מתן תורה: "'האזינו השמים' - שהרי לפניכם נתתי להם [לישראל] את התורה, שנאמר: 'כי מן השמים דיברתי עמכם'. 'ותשמע הארץ' - שעליה עמדו כשאמרו 'נעשה ונשמע'". אך גם החזקוני אינו מסביר מה פשרה של עדות זו וכיצד היא מתממשת הלכה למעשה.
ר' יצחק אברבנאל מוריד אותנו מן השמים לקרקע, תרתי משמע. לדעתו, המילה שמים מרמזת ל"שרי העם ושוטריו, שהם במעלה ושלמות ודומים לשמים הנצחיים בטבעם המשפיעים באשר תחתיהם. ובארץ כיוון המון העם הדומים אליה בשפלותם ובהיותם מקבלים השפע מהשמים אשר עליהם שהם המנהיגים אותם". משה פונה תחילה ל"שמים" - מנהיגי העם - מתוך ציפייה שאם הם יקשיבו לו, ממילא יעשו זאת ההמונים המכונים "ארץ".
הפירוש נאה ומתקבל על הדעת, אם כי הוא אינו מתיישב עם הנאמר מספר פסוקים לפני תחילת השירה. משה אומר ללוויים: "הקהילו אלי את כל זקני שבטיכם ושוטריכם, ואדברה באזניהם את הדברים האלה ואעידה בם
את השמים ואת הארץ". מפסוק זה עולה לכאורה, כי השירה נאמרה רק לזקנים ולשוטרים - דהיינו לראשי העם. על שאלה זו יכול האברבנאל להשיב באומרו, כי לכך בדיוק התכוון: המנהיגים נקראים להקשיב כעת, כדי שההמון יקשיב אחר כך. אך גם לפי הסבר זה, לא ברור מדוע משתמש משה במשל השמים והארץ עוד לפני שהוא פותח בלשון השירה, במקום להשתמש בלשון ברורה ופשוטה כפי שעשה בתחילת אותו יום ("אתם נצבים... ראשיכם שבטיכם, זקניכם ושוטריכם, כל איש ישראל" וכו').
הנצי"ב מפרש בצורה דומה מאוד לאברבנאל: השמים מסמלים את המשפיעים והארץ מסמלת את המושפעים. שוב אבחנה בין מנהיגים למונהגים, ושוב אותן שאלות עליהן עמדנו זה עתה.
פירוש אחר ניתן להציע על בסיס פסוק נוסף בו מופיעים השמים והארץ יחדיו - בפרקי ההלל שבספר תהילים. המשורר אומר: "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם". המלבי"ם, הרד"ק ו"מצודת דוד" אומרים כולם, בהדגשים שונים, כי המשורר מדבר על כך שה' המושל בשמים נתן את הארץ לבני האדם, ולכן חייב האדם להכיר במלכותו ולשמוע בקולו.
חז"ל דרשו פסוק זה בצורות שונות, ואחת מהן שייכת לר' יוסי: "מעולם לא ירדה שכינה למטה ולא עלו משה ואליהו למרום, שנאמר: השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם" (מסכת סוכה, דף ה', עמוד א'). כלומר: קיימת הפרדה ברורה בין השמים לבין הארץ, גם כאשר נדמה לכאורה שהשכינה יורדת ארצה או שבני אדם נעלים עולים השמימה. האדם אינו יכול להתקרב אל ה' - וגם ה' אינו מתקרב יתר על המידה אל בני האדם.
לכאורה - אמירה מייאשת ואולי אפילו קצת נוגדת את עיקרי היהדות. הרי מקובלנו מרבותינו, שכל אדם יכול להגיע לרוח הקודש, ושה' משרה את שכינתו ונבואתו על בני אדם. הכיצד, אם כך, אומר ר' יוסי, שהשכינה אינה יורדת ובני האדם אינם עולים?
אלא שיש להסביר את דבריו בכך, שלהתקרבות בין האדם לאלוקיו יש מגבלות משני הצדדים. האדם, המוגבל בחומר וברוח, אינו יכול להתרומם בצורה משמעותית אל האלוקים שאינו מוגבל בדבר. ומאותה סיבה אך במהופך, ה' אינו יורד בצורה משמעותית אל האדם, שאינו יכול להגיע להכרת גדולתו ולתפיסת מהותו.
כך גם נבין את הפסוק הפותח את פרשתנו. דווקא משום שהוא עומד להוכיח את ישראל ולהזהיר אותם בצורה קשה מאוד מפני העלול לקרות להם אם לא ישמעו בקול ה', מוצא משה לנכון להבהיר שהכל הוא במסגרת המגבלות. על ישראל לדעת שהם אינם יכולים - וממילא אינם נדרשים - לעלות השמימה. עליהם להכיר בכך שאין בכוונתו של ה' לרדת לארץ. במילים אחרות: לא מוצבות בפניהם משימות בלתי אפשריות. השמים יהיו במקומם והארץ תהיה במקומה, ובתוך מסגרת זו של הטבע וחוקי האלוקים - על ישראל לקיים את הברית הנכרתת איתם.