כמו במרבית השנים, פרשת השבוע, הַאֲזִינוּ, נקראת בעשרת ימי תשובה, ימים הידועים כ"הימים הנוראים". קודם כל צריכים להגדיר מה זה 'נורא' ואחר כך לשאול מה כל כך נורא בימים האלה, מה הופך אותם לנוראים? ודרך אגב, מזל שלא קראו להם 'הימים המפחידים', גם ככה יש כאלה שמשתדלים מאוד להפחיד אותנו בימים האלה. אז מה זה נורא, ובמה היראה שונה מהפחד? ובכן נורא זה שם תואר למשהו או מישהו שמעורר יִרְאָה. הפעם הראשונה בה מופיעה המילה הזאת בתנ"ך היא בפרשת וַיֵּצֵא (בראשית כ"ח): [יז] וַיִּירָא, וַיֹּאמַר, מַה-נּוֹרָא, הַמָּקוֹם הַזֶּה (...) את המילים האלה אומר יעקב אבינו בעודו נפעם מההתגלות האלוקית שהייתה לו בחלום: וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה; וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹקִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ, ומההבטחה שקיבל באותה הזדמנות בדבר ריבוי צאצאים וירושת הארץ. יעקב אבינו לא פחד כמובן, ומכאן שיראה אינה בהכרח פחד.
נו, אז זה אומר שבימים הנוראים לא צריכים לפחד? זה תלוי, כתוב (משלי כ"ח): [יד] אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה: לא רק שצריך לפחד, אלא אַשְׁרֵי, מאושר האדם שמפחד תמיד. איזה פחד אמור להפוך אדם למאושר? רבנו יונה אומר בפירושו למשלי שהחכם מדבר על יהודי שעושה תשובה ובדרך הטבע הוא עלול להיתפס להערכה שכבר התקרב די לרבונו של עולם, שמעתה כל שנותר לו הוא ליהנות מקרבה זו. דרך זו עלולה להרחיק אותו מה' יתברך כי: אולי לא השלים חוק התשובה, כי היא (התשובה) צריכה מדרגות רבות. או בניסוח אחר (מבעל התניא), עיקר התשובה הוא בלב והלב יש בו בחינות ומדרגות רבות והכל לפי מה שהוא אדם ולפי הזמן והמקום. כלומר, התשובה שעשיתי אתמול או אשתקד, אולי הייתה טובה ומספקת לזמנה. בינתיים חלף זמן, המודעות השתנתה ועומק התשובה צריך להשתנות בהתאם.
אז יש לנו יראה ויש פחד, אבל הימים האלה נקראים הימים הנוראים. צריכים גם לפחד, כאמור, מהאפשרות שניכשל בשאננות יתר ולא נתמיד במהלך התשובה, אבל עיקר העניין של ימים אלו הוא היראה שזה אותיות רְאִיָה (ירמיה ל"א): [ב] מֵרָחוֹק ה' נִרְאָה לִי וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ עַל כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד: בימים אלו כל יהודי כמו רואה שה' קרוב אליו וזה מה שמעורר אותו, כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים, כמו בתמונת ראי, להתקרב אל ה' ככל יכולתו. זה עשוי להסביר את הנהירה ההמונית שלנו לבתי הכנסת בימים אלו בכלל וביום הכפורים בפרט. כי מֵרָחוֹק ה' נִרְאָה לִי, ואני רוצה מאוד להתקרב. והוא לא נראה כמי שמאיים עלי, הוא לא מנסה להפחיד אותי חלילה, להפך, וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ, האהבה שהוא מקרין אלי מעוררת את האהבה שלי אליו, עַל כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד.
כאמור, בשבת זו קוראים בתורה את פרשת האזינו, שרובה ככולה שירה נשגבה, שירת המוּדעוּת. מה הקשר בין פרשת האזינו והמודעות לימי התשובה? הקשר הוא של התניה, כי בלי דעת אין תשובה. שעל כן בסדר התפילה קבעו לנו את ברכת התשובה מיד לאחר ברכת הדעת; קודם "אתה חונן לאדם דעת..." בברכה הרביעית ואחר כך "השיבנו ה' לתורתך..." בברכה החמישית. ומה שדרוש כדי להגיע לתשובה זה מודעות, לא די בידיעה טכנית. 'מודעות' זו מילה חדשה יחסית, בלשון הקודש קוראים לזה דעת (תניא פרק ג'): והדעת הוא מלשון וְהָאָדָם יָדַע אֶת-חַוָּה והוא לשון התקשרות והתחברות. לא מספיק להאמין בבורא עולם ומנהיגו כדי לעשות תשובה כנדרש. גם האמונה בהשגחה פרטית, לא די בה. צריכים להתבונן בכך עד כדי חווה רגשית (דברים ל"ב): [ז] זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם, בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר-וָדֹר; שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ, זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ.
יְמוֹת עוֹלָם זה היסטוריה רחוקה מאוד ואין שום סיכוי שמישהו 'יזכור' אותה, לא?! אז למה התורה דורשת ממני זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם? כי מיהודי נדרש לזכור את האבות הקדושים, אברהם יצחק ויעקב, לא כדמויות היסטוריות שקוראים עליהן בספרים, אלא כדמויות מופת נצחיות שעלינו ללכת לאורן בכל עת, ממש כאילו היו האבות הפרטיים שלנו. וגם אל העתיד עלינו להתייחס באותה אמת מידה (רש"י): ורבותינו דרשוהו על העתיד וכן תרגם אונקלוס. ואני אומר דברי תוכחה הם להעיד השמים והארץ ותהא השירה להם לעד שסופן לבגוד ולא יזכרו הראשונות שעשה להם ולא הנולדות שהוא עתיד לעשות להם; לפיכך צריך ליישב הדבר לכאן ולכאן וכל העניין מוסב על זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור כן עשה להם וכן עתיד לעשות; כל זה היה להם לזכור. מעניין, את הפועל לזכור מייחס רש"י גם לעתיד, גם אותו צריכים לזכור למרות שעוד לא הגיע. כלומר אנחנו נדרשים לחוות את העתיד כמציאות ודאית כאילו היא הווה כעת, חיה לעינינו.
אז זה לא כל כך נורא העולה מדברינו עד כאן הוא שהימים הנוראים, אולי הם לא באמת כל כך נוראים. עכ"פ, הם לא נוראים במשמעות המקובלת בעברית החדשה. אולי הביטוי 'נורא הוד' (איוב ל"ז) ישקף עבורנו את מה שנורא בימים אלו, ההוד האלקי השורה עליהם הוא שמעניק להם את נוראותם. זה בהחלט עשוי להפעים, לעורר געגועים, לרגש, אבל לא להפחיד. בטח לא כאשר ההוד האלוקי מתגלה אלינו בְּרַכּוּת ומקרין אלינו אהבה, כנ"ל. אנחנו רק צריכים לנצל את הימים האלו, את ימי הרצון והקרבה שמגלה כלפינו הבורא יתברך, כדי להתקרב אליו ככל יכולתנו העכשווית. לא להסתפק במה שהתקרבנו אליו בעבר, כי אפילו אם באמת השקענו בכך והצלחנו, זה לא מספיק למדרגה שאנחנו נמצאים בה כעת. וזהו עניין הדעת (המשך מהתניא): שמקשר דעתו בקשר אמיץ וחזק מאוד ויתקע מחשבתו בחוזק בגדולת אין-סוף ב"ה ואינו מסיח דעתו.
פחות או יותר, כל אדם בכל גיל יכול וצריך לקשר דעתו ולתקוע מחשבתו בחוזק בגדולת אין סוף ברוך הוא. עם זאת, לכולנו ברור שבן חמישים אינו יכול להסתפק במודעות שהייתה לו, או לאחר, בגיל חמש עשרה, וגם לא בעוצמת ההתקרבות שלו לבורא יתברך. הרי עם השנים נוספה לו חוכמה (יש לקוות) וגם יכולת ההתבוננות וההעמקה שלו גדלו בינתיים. על כן נדרשת ממנו התקשרות התואמת ליכולת העכשווית שלו. הסתפקות במועט בתחום הזה פירושה עלול להיות שלא באמת מנצלים את ההזדמנות להתקרב לרבונו של עולם, וחבל: כי אף מי שהוא חכם ונבון בגדולת אין-סוף ברוך הוא, הנה אם לא יקשר דעתו ויתקע מחשבתו בחוזק ובהתמדה - לא יוליד בנפשו יראה ואהבה אמיתית, כי אם דמיונות שווא. ומיותר להדגיש כי זה נכון לכל אדם ובכל גיל.
האמת, אני קצת חושש לנסות להעביר את זה לאקטואליה, כי אין סוף לדוגמאות האפשריות ולרבדים שניתן לגעת בהם. אז נסתפק בציטוטים קצרים וננסה להסביר: [ח] בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם, בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם; יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים, לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. בורא עולם ומנהיגו קבע לעמים השונים את גבולות הטריטוריה שלהם, כאשר לנגד עיניו טובתם של ישראל עמו. הוא חילק אותם לעמים וארצות, לא מתוך התייחסות פרטנית אליהם אלא בהתאם לצרכי עמו ישראל. והסיבה היא: [ט] כִּי חֵלֶק ה', עַמּוֹ: יַעֲקֹב, חֶבֶל נַחֲלָתוֹ. את זה הוא הוכיח, למי שהיה זקוק להוכחה, ביחס המועדף שהעניק לנו שוב ושוב: [י] יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר, וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן; יְסֹבְבֶנְהוּ, יְבוֹנְנֵהוּ-- יִצְּרֶנְהוּ, כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ.
למרבה הצער, התרחקנו מאוד מהמודעות הזאת. הידיעה הכללית שאנחנו כאן בגלל או בזכות נסיבות היסטוריות כאלה ואחרות, היא כמעט לעג לרש בנסיבות העניין. בעבר דיברנו על כך בהרחבה וכעת אנחנו מבקשים רק לברר מהי התשובה הנדרשת מאתנו בימים נוראים אלו (הושע י"ד): [ב] שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹקֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ: שאריות המצע שנותרו לנו לא יספיקו כדי להסביר פסוק זה הפותח את הפטרת השבוע, אז נסתפק במועט. התשובה צריכה להיות עד שה' יהיה אלוקיך, אומר הנביא. זה אומר לחיות במודעות שה' הוא האלקים ואין בעולם שום דבר ושום כוח שיכול לנתק את הקשר שלנו איתו, אלא אם כן בחרנו אחרת חלילה, כמדובר בפרשה הקודמת בעניין הבחירה החופשית. ואם אנחנו נכשלים, זה מפני שהעדפנו להתעלם מהקשר הזה שאינו ניתן לניתוק, שבחרנו לא טוב, רופפנו את הקשרים במקום להדק אותם.
גם במצב הזה, מבטיח לנו ה' יתברך בפרשת השבוע, הקב"ה אינו עוזב אותנו. בסופו של דבר הוא נחלץ להציל אותנו מעצמנו: [לו] כִּי-יָדִין ה' עַמּוֹ, וְעַל-עֲבָדָיו יִתְנֶחָם: כִּי יִרְאֶה כִּי-אָזְלַת יָד, וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב. הגענו למצב של אָזְלַת יָד אבל לא מצליחים להתפכח. ממשיכים באותן דרכים שהובילו אותנו למצבנו העגום, מבלי יכולת לשנות כיוון. גם כשמנסים לעשות משהו, מנסים באותן דרכים ובאותן שיטות, רק יותר חזק. בכך משקיעים את עצמנו יותר עמוק בבוץ והיכולת להיחלץ מתרחקת מאתנו. במצב הזה הקב"ה נחלץ לעזרתנו. מי שטורח להתבונן במציאות בעיניים בלתי משוחדות, מזהה בקלות את השגחת ה' עלינו, אבל עד עתה, זה רק במה שנוגע לאויבים מבחוץ. מה ששייך להידרדרות הפנימית - זו עבודה שלנו, וכדי להצליח בכך אנחנו זקוקים נואשות לתשובה, שה' יהיה האלוקים שלנו. לא הרייטינג יושיע אותנו ולא התקשורת תחולל את המפנה החינוכי; רק תשובה תועיל פה, התקשרות מחודשת לקב"ה מתוך התבוננות שמביאה למודעות. כי כאשר יבער בנו הרצון לשאת חן לפני בורא עולם ומנהיגו, לא נחפש ריגושים שתוצאתם הרסנית. רק לשוב אל ה', זה מה שנרצה.
