קשר משפחתי

עוד לפני קום המדינה, בימי המחתרות, הונח הבסיס לכוח הצבאי שממנו נבנה צה"ל. כשהנהגת היישוב עמדה לפני הקמת מדינה חדשה, אחת מן ההבנות היסודיות ביותר שלה הייתה, כי היא זקוקה לצבא חזק ומשמעותי אל מול אויבי המדינה שבדרך. כחלק מתפיסה אסטרטגית מרחיקת ראות נקבע כי הצבא העתיד להיבנות יהיה "צבא העם", ובמילים אחרות – העם כולו יהיה עמוד השדרה של כוחה הצבאי של מדינת ישראל. לפיכך, תפקידו יהיה לא רק להגן על המדינה, לנצח אויבים, או להכריע מלחמות – אלא גם לגלם את היהודי החדש, העברי שאינו גלותי, השואב את עוצמתו מזכותו הטבעית של עם ישראל על ארץ ישראל: בידו האחת הוא לוחם את מלחמות היהודים, ובידו השנייה בונה את המדינה. הבדל בסיסי זה בין תפיסת מהותו של צה"ל וייעודו לבין התפיסה העצמית של צבאות אחרים, הביא החל מ-1948 ואילך להקמתה של מערכת פיקוד ושליטה שאמנם התבססה, כבשאר צבאות העולם, על חיילים וקצינים, אך נבנתה בתהליך הדרגתי, שבו כל מתגייס לצבא מתחיל מאותה נקודה. כך, תאורטית לפחות, גם לחיילים הפשוטים ניתנת אפשרות להפוך לקצינים. אם תרצו, זהו ניסיון לבניית סוג של שוויון מעמדי – כמין הדגמת חזון העתיד למדינה הצעירה. יתרונותיו של העיקרון כי כל מתגייס מתחיל את שירותו כחייל פשוט, הוכחו היטב. מבחינה צבאית, כיוון שכל בוגר קורס קצינים התחיל את שירותו כחייל פשוט,הוא יודע מניסיון אישי מה פירוש הדבר להיות חייל פשוט, ומבין את מה שיידרש לתבוע מחייליו לעתיד, לא רק באופן תאורטי. ומצד שני, כל חייל פשוט יודע שהקצינים אינם אנשים ש"הונחתו" עליו מלמעלה, ממערכת אליטיסטית עלומה, או אנשי קריירה,אלא חיילים כמוהו בדיוק, שהוכיחו כישורים ייחודיים ועל כן הם ראויים לאמון ולציות. במקביל, מן הפן החברתי, הנכונות והרצון להתגייס לצבא במדינה הצעירה הפך לאחת מאבני הבוחן הבסיסיות להשתלבות חברתית. השירות בצבא היה פסגת שאיפותיו של כל צעיר. הרעיון שהצבא יוותר על שירותיו של מאן-דהו היה "עונש" בלתי נתפס. להיות לובש מדים, גם אם כפקיד, נהג, טבח, או איש תחזוקה – משמע להיות קיים, להיות שייך, להיות חלק ממשהו גדול מסך כל חלקיו, לקחת חלק בחזון בניית מדינה יהודית לעם היהודי אחרי אלפיים שנות גלות. החברה הישראלית המתהווה גמלה לצבא באהבה ובהערצה. גם ללא ניצחונותיו המזהירים של צה"ל, היה השירות בו הזירה המרכזית שבה נפגשו יחדיו, בתנאים כמעט שווים, כל שכבות העם: העשיר, העני, המשכיל, הבור, החכם, הטיפש, עובד האדמה, היצרן, פועל התעשיה, הקיבוצניק, החנווני, הפקיד, המרוקני, התימני, הספרדי והאשכנזי. כולם שירתו יחדיו – ישנו באותם אוהלים, אכלו את אותו מזון והתאמנו אותם אימונים. פועל הבניין חיזק את זחל הטנק יחד עם התעשיין; בן נהלל טען את התותח בעזרתו של העולה החדש; והחילוני, המתין בסבלנות לדתי שיסיים את תפילת שחרית, ויחד הלכו לשק"ם לאכול "מצופים". הלהקות הצבאיות היו הלהקות הפופולריות ביותר במדינה – להיטיהן טיפסו לראש "מצעד הפזמונים" ותקליטיהן היו לחם חוק בכל בית. תחושת השייכות הייתה כה עמוקה, עד כי זוגות ערכו את טקסי הנישואין שלהם במסגרת הצבא, וילדי ישראל, ה"צברים", נהגו לשלוח מכתבים וחבילות לחיילים. אנשי צבא הקבע, הלוחמים והקצינים – היו מושא להערצה. המושג צה"ל בחברה הישראלית הפך למיתוס, ולעתים היה נדמה כי הוא היחיד שעומד מעל לכל ביקורת. בנוסף, כל מתגייס שסיים את שנות שירותו ידע, כי בכך לא תם תפקידו. לפניו היו עוד 25 שנים של שירות מילואים. ואכן, שירות המילואים השנתי, המפגש עם החבר"ה, שימר את התחושה, כי אכן כל העם צבא וכי הצבא הוא עצם מעצמותיו של כל אזרח. גם צה"ל מצידו הצדיק את התקוות שתלו בו. לא רק שהצליח בכל משימות הלחימה ועמד בדרישות הביטחון, אלא גם קיבל על עצמו משימות לאומיות נוספות: הנח"ל (עוד תופעה ללא אח ורע) לקח על עצמו את הפרחת השממה, תוך יצירת נקודות יישוב חדשות ברחבי הארץ; יחידות אחרות התנדבו לסייע בקטיף תפוזים, בטיפול במאושפזים בבתי חולים, בחינוך נוער במצוקה ובמשימות נוספות, שנתפסו כבעלות חשיבות לעם ולחברה בישראל. אך המרשים מכל היה, שלמרות קרבתם של ראשי הצבא להנהגת המדינה (מי לא זוכר את תצלום הרמטכ"ל שהיה מצורפת בראש השנה למוספי העיתונים ונתלה כמעט בכל מזללה עממית), הצליחה שדרת הפיקוד לשמור על עצמה מחוץ למשחק הפוליטי הפומבי.

בשנת 1973 פרצה מלחמת יום הכיפורים, ותוצאותיה הביאו עימן שבר גדול – צבאי וחברתי גם יחד. ראשית, המיתוס של צה"ל הבלתי מנוצח נסדק. הצבא נתפס "עם המכנסיים למטה", וישראל חילצה ניצחון דחוק בעור שיניה. כשוך הקרבות החלו הפגנות של חיילי מילואים, והוקמה ועדת אגרנט לחקר נסיבות פריצתה ומהלכה של מלחמת יום הכיפורים, אשר נעצה שיניים לא רק בפוליטיקאים, אלא גם בראשי הצבא. השלטון מצא את עצמו בפני שוקת שבורה, אך מרבית האזרחים האשימו ב"מחדל" בעיקר את הפוליטיקאים, ואילו לצבא המשיכו להעניק את האשראי, גם אם החלה להתפוגג בהדרגה תפיסת הצבא כגוף העומד מעל לכל ביקורת. כחמש שנים אחרי מלחמת יום הכיפורים, מצא את עצמו הצבא במצב שונה: תפיסתו ההיסטורית את עצמו כמערכת שנותנת מענה לא רק למצבי מלחמה ואיום פיזי, אלא גם מהווה מוביל חברתי ומחנך – הזדעזעה מבפנים. נתוני גיוס נמוכים במיוחד, לצד תנאים גרועים בשירות הקבע, הביאו לשחיקה מהירה בכוח האדם המיומן והיוו בעיה לצבא הנשען על מסות אנושיות. בנוסף לכך, כחלק מהפקת הלקחים ממלחמת יום הכיפורים, הדרישות המקצועיות מצה"ל השתנו. הטכנולוגיה החלה להחליף את הזיעה האנושית; כלי נשק חדשים שהופיעו בזירה הכריחו אותו גם להצטייד מחדש וגם לשנות את החשיבה האסטרטגית; הציוד החדש הצריך מיומנויות טכנולוגיות גבוהות, ובמילים אחרות – שינוי היחס בין הלוחמים לבין תומכי הלחימה. מבחינה מקצועית, תומכי הלחימה החלו לעבור הכשרה ארוכה יותר ויקרה יותר (אם כדי להיות לוחם נדרשו כארבעה עד שישה חודשי אימונים, כדי להיות תומך מערכות נשק, כמו למשל בחיל האוויר, נדרשו קורסים שארכו לפעמים שנתיים ויותר). כתוצאה מכך, החל צה"ל בהדרגה לפרוק מעליו חלק ניכר מיוזמותיו החברתיות והפנה תקציבים להפיכת חלק ניכר מתומכי הלחימה למהנדסים, למימון הארכת שירותם בקבע ולהגדלת משכורותיהם (כדי להתחרות בשוק הפרטי, שעדיין היה מוכן לשלם להם הרבה יותר). השלכותיו של צעד זה, הגם שהיה מוצדק מבחינה כלכלית, התבררו כקריטיות מבחינה חברתית: עבור עשרות אלפי מהנדסים טריים, השירות בצבא ושירות הקבע שבעקבותיו לא היו עוד ייעוד או אידיאולוגיה, אלא קריירה. הדבק החברתי, שהיה חלק מאיפיוני הצבא, החל להתפוגג. כור ההיתוך האוטופי של קום המדינה איבד מקסמו, ותחושת ה"ביחד" החלה להיעלם. התחושה שהחלה לחלחל מהצבא לחברה הייתה של ניסיון להחזיק את השמיכה מכל הקצוות. הפתרון הזמין והמיידי למחזורי הגיוס הנמוכים היה "נערי רפול". רפול, רמטכ"ל מוערך, ציוני ואידיאולוג מובהק, יסד פרויקט חברתי המשלב את צרכיו העתידיים של צה"ל עם תפיסתו את תפקידיו. אך פרויקט זה, עם כל חשיבותו החברתית והחינוכית, נמצא מיותר עם הגיעו של גל העלייה הגדול ממדינות חבר העמים, אשר "מילא את השורות". מחזורי הגיוס התפקעו מכמויות המתגייסים, אשר לצבא החדש, הטכנולוגי והמקצועי, לא היה בעצם מה לעשות איתם. כך, שכבות שלמות בחברה החלו לשנות אט אט את יחסן לצבא. ראשי הצבא שעברו לפוליטיקה התגלו כפוליטיקאים בינוניים ומטה וגרמו עוד נזק לתדמיתו. מצד אחד, פעילותם אכזבה אזרחים ומצד שני, עצם הפיכתם לאזרחים העניקה לתקשורת רישיון לצאת ולצוד בטריטוריה שהייתה עשר שנים קודם לכן "שטח סגור" – צה"ל. תדמיתו של הצבא התכרסמה בצעדים איטיים אך בטוחים. הסכר נפרץ. בהמשך, נגסו המהפכים הפוליטיים והכלכליים יחד עם תקופת הרגיעה הארוכה וחוזה שלום עם מצרים בחשיבותו היחסית של השירות הצבאי בעיני הציבור. מלחמת לבנון הראשונה והוויכוח הפוליטי שעוררה, גרמו לאנשים רבים להתחיל להתייחס לצבא בעוינות. ארגוני השמאל שהפסידו את השלטון, ובראשם "שלום עכשיו" ו"ארבע אימהות", מצאו לעצמם טרף קל – צה"ל. המושגים "צבא העם" או "העם צבא" נמחקו מהלקסיקון המדובר, ואפילו במהדורות החדשות כבר לא אמרו "חיילינו" או "טייסינו", אלא "חיילי צה"ל, "טייסי חיל האוויר" וכדומה. את המכה הקשה ביותר לתדמיתו של צה"ל העניק לא פחות ולא יותר מאשר הרמטכ"ל לשעבר ושר הביטחון של היום – אהוד ברק. הצהרתו הבומבסטית כרמטכ"ל בדבר כוונתו "להפוך את הצבא לקטן וחכם" חיסלה את זהותו של צבא ההגנה לישראל כצבא העם. מעתה, קבע הרמטכ"ל עצמו, יהיה צה"ל צבא מקצועי לחלוטין – צבא של לוחמים ותו לא. האמונה בצדקת הדרך, התפיסה כי שירות בצבא מעניק לכל אחד הזדמנות להשתתף בשלם הגדול מסך כל חלקיו, כור היתוך ותחושת "ביחד" – כמעט שנפחו את נשמתן.

כיום, אחרי למעלה מ-15 שנים של "תהליך שלום", נסיגה מבוהלת מלבנון, פינוי רצועת עזה מיהודים, פוליטיזציה בלתי נסבלת של הקצונה הבכירה, הפיכת הצבא לשק חבטות לאומי ושינוי ייעודו של והפיכתו לשוטר לאומי, נמצאים יחסי הצבא והחברה בשפל חסר תקדים. אך יהיה זה חטא לתלות את האשם על כתפי איש אחד בלבד. זהו שיאו של תהליך ארוך ואולי סופו. אחרי ככלות הכל, למרות כל התהליכים שעברו החברה והצבא בישראל, הצמד "צבא וחברה בישראל" עדיין שלוב בקשר בל יינתק, ונראה שבימים אלה ממש, לאחר שמלחמת לבנון השנייה ניערה כהלכה את מוסדות הצבא, המלחמה הקצרה בעזה ובטרור איחדה את השורות והביאה להפקת מרבית הלקחים הנדרשים – אנו, אזרחי מדינת ישראל, חווים תהליך ארוך של התפכחות ושיקום, גם מצד המערכת הצבאית וגם מצד המערכת הפוליטית. הצבא עושה מאמצים עליונים לשקם את עצמו, ויש גם סימנים ראשונים לכך שהמערכת הפוליטית מתחילה להבין, כי יש להניח לצבא לעבור את התהליך הנדרש ללא הכוונה פוליטית ולהחזיר לו את כבודו ואת משמעותו המקוריים – צבא ההגנה לישראל. ואולי כדאי שלא נשכח, כי בבסיס הקשר הישראלי בין הצבא לחברה עומד משהו יסודי וראשוני, משהו בלתי ניתן להכחשה - תחושת מוסר בסיסי, אינסטינקטיבי. אם תרצו – קשר משפחתי.