יש לי חבר לעבודה, עיתונאי ועורך ידוע בעיתונות הכתובה, שנוהג לדבר איתי יידיש בכל פעם שאנו נפגשים. שליטתו בלשון זו טובה - ירושה מסבתו שנולדה ברחובות של תחילת המאה ה-20 - ומאחר שיש לו גם חוש הומור, אני נהנה להחליף איתו מילים ב"לשון האם". שנים רבות הייתי בטוח, שהדיבור שלו ביידיש נובע מרצונו להשתעשע, ולא רק איתי, עד שבאחרונה התברר לי שהסיבה היא אחרת.
"אתה יודע למה אני מדבר יידיש?" - אמר לי יום אחד, "זה מפני שאני אוהב מאוד את העברית ומכבד אותה ואני לא רוצה לעשות בה שגיאות. ביידיש לא אכפת לי לעשות שגיאות, ואני מרגיש בה חופשי לגמרי".
החבר, שהוא בר-אוריין ויודע עברית מצוין, פשוט פוחד לפגום בה תוך כדי דיבור. מעשה דומה, אך בעניין השפה הערבית, מביא פרופ' חיים בלנק, הבלשן הידוע, בספרו "לשון בני אדם" מפי מלומד ירושלמי, שהיה מפקח על החינוך בממשלת המנדט:
"בהיכנסו יום אחד אצל מורה ותיק לערבית בשעת השיעור, שם לב לכך שהמורה נמנע ככל האפשר מלפנות אל תלמידיו בערבית; כן לא דרש מהם שישיבו לו בשפה זו. שאל המפקח: 'כלום לא רצוי שהתלמידים ישתמשו בשפה הנלמדת שימוש של ממש?' על כך השיב הלז בתמהון כלשהו: 'אדוני אינו יודע שכאשר משתמשים בשפה מקלקלים אותה?'"
בשני המקרים המצב אבסורדי: מדקדקים בשפה עד כדי כך שנמנעים מלדבר בה. בהקשר זה תוקף פרופ' בלנק את חברי ועד הלשון (לימים האקדמיה ללשון העברית), על שהם מגדישים את הסאה, לדבריו, במאמציהם לתקן "שיבושים" (המרכאות הן של בלנק). הוא סבור, ששפה חיה וקיימת רק כדי ש"יקלקלו" אותה, כלומר ישתמשו בה וכך יגרמו לה להשתנות כל העת. לדעת חיים בלנק, שפה אין צורך לתקן מאחר שמדובר בהתפתחות ולא בשיבושים. תיקונים תכופים, שמטרתם היא רצון כן לקבוע קנה מידה אחיד ללשון תקנית, גורמים לדעתו נזק, בהביאם לידי תיקון יתר, overcorrection בלע"ז.
כך למשל, במילה "ְחַברות", ריבוי של "חֶברה". כאשר אתה מתקן כל הזמן לאנשים ואומר להם להגיד "ְחַברות" ולא "חֶברות" אתה גורם להם לומר "ְחֲברות הנפט", אף על-פי שכאן, בגלל הסמיכות, צריך דווקא לומר "חֶברות הנפט". לדידו של בלנק, מוטב כבר להניח לכולם לומר חֶברות, גם בנפרד וגם בתוך מבנה סמיכות, ולא לדחוף אותם לתיקון יתר.