את פרק נ"ח בספר ישעיהו אנחנו קוראים כל שנה בבית הכנסת ביום הכיפורים במסגרת ההפטרה שאחרי הקריאה בתורה של פרשת השבוע. מן הראוי שערב יום כיפור, טרם אנו מחייבים את עצמנו בהלכות הצום של היום, נלך בעקבות פרק נ"ח בספר ישעיהו. נשאל את עצמנו, האם הקפדנו במימוש ההוראות התנ"כיות ואימצנו את התשתית הערכית החברתית, לה אנחנו מחויבים כחברה יהודית, לפני שאנחנו מעמיסים על עצמנו את ההוראות של יום הצום.
פרק נ"ח הוא בבחינת מראה שאנחנו חייבים להסתכל בה לפני שאנחנו פוסעים בחרדת קודש אל היכל היום המקודש הנקרא יום הכיפורים.
הנביא ישעיהו פשוט לועג למציאות של יום צום, שלא קדמה לו עשייה יומיומית חברתית והשתתת עקרונות של צדק סוציאלי. הוא אינו מוצא טעם לקיום ציווי יום הצום בחברה שאין בה סולידאריות חברתית. הנביא מתנה את הזכות של האדם כפרט והחברה ככלל לאמץ את ההוראות החיצוניות של עינוי הנפש, רק אם הפרט והחברה עמדו במבחן העשייה החברתית הערכית.
מנהיגי חברה שנתנו ידם לשחרר את רשויות החברה ממחויבות לצדק חברתי ולשיוויון, הנביא אינו מעריך את הצום שלהם ואף מפנה כלפיהם חיצי בוז ולעג.
רשויות חברתיות שלא נתנו ידן לפרוס לרעב לחם, בכך שלא מימשו את זכותו למקום עבודה המבטיח לו קיום בכבוד, לעברן של אותן רשויות מפנה הנביא את השאלה -"הכזה יהיה יהיה צום אבחרהו, יום ענות אדם נפשו?" אדם שעלה על שרטון ניצול והתנכלות לאדם העובד - "וכל עצביכם תנגשו" - לעברו אומר הנביא שהצום הוא בבחינת מקסם שווא.
הצום מאבד את משמעותו אם האדם לא העמיס על עצמו מחויבות לכינונה של חברה שוויונית, בה לא יהיו מראות של רעב. הקריאה של הנביא "ותפק לרעב נפשך, ונפש נענה תשביע" זו קריאה לסדר יום של מאבק על דמותה של החברה.
ערב יום כיפור אני כואב את קיומה של מציאות מכאיבה, בה לסממנים חיצוניים של צום נותנים את כל תשומת הלב, כאשר לצום - על-פי תפיסת הנביא ישעיהו - יש תוקף רק אם הוא בא בעקבות עשייה לכינונה של חברה, המושתתת על ביטחון קיומי כלכלי לכל אדם ואין בה חרפת עוני.
