יום כיפור הוא מועד שכולו חשבון נפש. אישי וקולקטיבי. נראה שיש צדק פואטי בכך שדווקא ביום זה אנחנו נאלצים להיזכר ולדון שוב במלחמה ההיא. "הימים הנוראים" של המלחמה שאיננה ולא תעזוב אותנו לעולם.
מלחמת יום הכיפורים, בעיניי, הינה המלחמה המשמעותית והמהותית ביותר של דורנו. כל מה שקורה לנו כאן ועכשיו מושפע ממנה. גלי ההדף העצומים שלה עדיין מכים בנו.
נראה, למרבה הצער, שהטיפול בזיכרון ההיסטורי של מלחמת יום הכיפורים מעיד יותר מכל, על החטא המתמשך של החברה הישראלית, החטא להימנע מגילויי האמת. קשה ככל שתהיה. כי כשאנו שמים את עצמנו מול המראה אנחנו מעלים ללא סייג ומעצור את הדברים בהם אנו צריכים לטפל, את הדברים אותם אנו צריכים לתקן. פשוט ולעניין.
הפרס שאנו מקבלים על גילוי ושחרור האמת הוא רב ועצום. אין מחיר לשחרור הזה. ואילו אנו, בגלל מחדלי ההנהגה המדינית והביטחונית לדורותיה והביורוקרטיה נושאת דברה, נאלצים לצעוד, תחת נטל הזיכרון ההיסטורי של מלחמת יום כיפור, נאלצים לחיות חיים עקומים, דהויים וחסרי עתיד פרטי וקולקטיבי אמיתי בגלל אי-חשיפת כל המידע, הפרטים, האמת ומסביב לה שארעו במלחמה הזו.
תגידו, מה כל כך דרמטי ומהותי בפרוטוקולים שלא שוחררו עדיין, בפיסות המידע, בהקלטות, בקולות החיילים, בניתוחי המפות והקרבות, בניתוח התנהלותם של החיילים והקצינים במלחמה. תגידו ואתם צודקים. בסוף, ממעמקי 36 השנים שעברו מאז - אין במידע הזה הרבה. זה נכון.
אבל יש בו משהו אחר. עצום ורב. משהו שיכול היה לשנות את נתיב גורלם וחייהם של עשרות אלפי אזרחים ומשפחות בישראל, שנאלצו להתגעגע כל חייהם, געגועים ממאירים, לאמת, למידע, ובוודאי לכל אלו שלא חזרו מהמלחמה. חומר יקר ערך השייך לכולנו, נחשב עד היום כחומר נפץ ומוסתר מעיני הציבור. מדוע?
אלפי חיילים נהרגו במלחמה. אלפי חיילים נפצעו. אולם אף אחד לא סופר את כל השאר, "הבריאים" ששרדו את המלחמה, כביכול, אבל נושאים עימם עד היום את מוראות וזכרונות המלחמה וחבריהם הנופלים. כל אחד בדרכו. מסתובבים בינינו אלפי הלומי קרב, מיטב העם הזה, שהקימו משפחות וגידלו ילדים שחווים יחד עימם את מוראות המלחמה - ולא יודעים זאת.
כמה כאב, כמה סבל, כמה אנרגיה היו נחסכים, אם רק מקבלי ההחלטות, אז והיום, היו אוזרים את העוז והאומץ האזרחי והציבורי שאין להם, ומשחררים לפרסום את מה שמוסתר בכספת, את המחקרים והתחקירים שנערכו מאז, היכולים להטיל אור על שאלות רבות וקשות, אבל בעיקר לתת מידע ותובנות רבות ערך, כיצד להיערך ולהימנע מטעויות במלחמה הבאה.
אבל הדבר החשוב ביותר, ערב צום יום כיפור, הוא להחזיר לדורות של חיילים - שאיבדו למעשה את חייהם הנפשיים והרגשיים, אי-שם בחורף 73', מתים חיים, המתהלכים בינינו ללא מנוח, להם וליקיריהם סביבם - המבקשים לדעת, לברר, מה היה שם, כל אחד בגזרתו, כל אחד במלחמה הפרטית שלו. כי כבר כמה סודות יכולים להיות לחיילים שנאבקו על חייהם? נלחמו, נפצעו ונאבקו, עשו טעויות כמו כל בן אנוש בקרב קשה ומפחיד. טעויות שמדינה מתוקנת ונורמלית, הייתה לומדת מהן ומתכוננת על בסיסן למלחמה הבאה ובעיקר מחנכת את הדורות הבאים לא לפחד מהפחד. לשחרר את הסודות הכמוסים ביותר - הפרטיים ושל כולנו.
רק כך יכולים פרטים וחברות להתמודד עם טראומה קשה כל כך. רק כך מבריאים. רק כך אפשר להשאיר מורשת איתנה ובריאה לדורות הבאים.
