בימים אלה מתבררת בבג"צ עתירה להורות על פתיחת חקירה פלילית נגד שני קציני צה"ל שהעידו בבית הדין הצבאי, ובמהלך עדותם הצדיקו הפעלת אלימות, במקרים מסוימים, נגד פלשתינים תושבי השטחים.
במהלך הדיון שהתקיים השבוע בבג"צ הביע השופט
חנן מלצר את דעתו כנגד פתיחת חקירה - באשר שני הקצינים שהעידו לא הוזהרו קודם עדותם כי דברים שיאמרו עלולים להפלילם.
ומנגד, השופט
סלים ג'ובראן חייב פתיחת חקירה פלילית ונימק זאת, בין היתר, בכך שסלחנות בעניין זה יש בה משום מתן הכשר להפעלת אלימות כלפי אוכלוסיית השטחים, ופתיחת חקירה פלילית בעניין נדרשת לא רק כלפינו אלא גם כלפי העולם.
אב בית הדין, המשנה לנשיאת בית המשפט העליון, השופט ריבלין, שישב בהרכב, לא הביע דעה בשלב זה (ועל כל פנים, לא פורסם שהוא הביע דעה כלשהי).
ברור, איפוא, שבמצב העניינים הזה - עמדתו של השופט ריבלין תכריע לכאן או לכאן.
נשאלת השאלה - מהו מרחב התמרון המעשי של השופט ריבלין והאם הוא יכול באמת לשפוט בעניין לפי מיטב מצפונו, או שמא מיטב מצפונו של השופט כפוף לשיקולים אחרים.
במה דברים אמורים:
המדובר, כאמור, בתיק העוסק באלימות כלפי האוכלוסיה הפלשתינית בשטחים. והנה שני השופטים שהביעו דעתם חלוקים בעניין - במקרה או שלא במקרה - על-פי לאומיותם: השופט מלצר מתנגד לפתיחת חקירה נגד הקצינים, והשופט ג'ובראן - שהוא ערבי כמובן - מצדד בחקירה.
אם נניח שהשופט ריבלין, על-פי מיטב שיקול דעתו ומצפונו, תומך בעמדתו של השופט מלצר - כלום יעלה על הדעת שהוא יצטרף אליו, וישאיר את השופט ג'ובראן בעמדת מיעוט?
לא בתיק הזה.