שלום הוא מצב של יחס
דיפלומטי בין מדינות והוא הניגוד של מצב המלחמה. במצב של שלום, היחסים בין שתי מדינות או יותר אינם כוללים עימות אלים ובין הצדדים שוררת הסכמה (בעל-פה או בכתב) ליישב כל מחלוקת שתתגלה ביניהם בהתדיינות ובמשא-ומתן ולא באמצעות הפעלת כוח וכפייה.
השלום המדיני אינו מתבטא רק בהיעדר מלחמה. אחד מהיבטיו הרבים של השלום הוא גם שיתוף פעולה בין המדינות בתחומים שונים, כגון מסחר משותף, מיזמי תיירות ותשתית משותפים, חילופי תרבות וספורט. יחסי שלום שאינם כוללים היבטים נוספים אלה מכונים לעתים "שלום קר".
הציטוטים לעיל לקוחים מויקיפדיה. אולם לשלום יש גם פירושים לשוניים, כגון: אי לוחמה, לא מלחמה, שקט בגבולות, יחסי ידידות, שלווה, מנוחה, שקט ("אבן שושן"). זאת ועוד: המילה שלום מופיעה בתנ"ך 120 פעם, כאשר הפעם הראשונה היא בספר בראשית פרק כ"ט פסוק 6 (וַיֹּאמֶר לָהֶם הֲשָׁלוֹם לוֹ וַיֹּאמְרוּ שָׁלוֹם וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ בָּאָה עִם-הַצֹּאן), המשך בירמיה פרק י"ד פסוק 13 (וָאֹמַר אֲהָהּ אֲדֹנָי יְהוִה הִנֵּה הַנְּבִאִים אֹמְרִים לָהֶם לֹא-תִרְאוּ חֶרֶב וְרָעָב לֹא-יִהְיֶה לָכֶם כִּי-שְׁלוֹם אֱמֶת אֶתֵּן לָכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה) וכלה בדברי הימים ב' פרק ט"ו פסוק 5 (וּבָעִתִּים הָהֵם אֵין שָׁלוֹם לַיּוֹצֵא וְלַבָּא כִּי מְהוּמֹת רַבּוֹת עַל כָּל-יוֹשְׁבֵי הָאֲרָצוֹת). אפשר לומר בוודאות, כי אין ולו ספר אחד בתנ"ך שלא מופיעה בו המילה שלום לפחות פעם אחת.
השבוע מלאו שלושים ושש שנה למלחמת יום הכיפורים, ובמרס האחרון מלאו שלושים שנה לשלום עם מצרים. מאז אותו שלום, תודה לאל, לא נהרג אף חייל ישראלי בגבול המצרי. אזרחים, לצערי, דווקא כן נהרגו (ראס בורקה). אבל ברור כי מדובר בנחמה פורתא, כי הציפייה בעקבות השלום עם המצרים הייתה גדולה, גדולה מאוד אפילו, ובצדק. ומה קיבלנו בפועל מהמצרים בתמורה לסיני? ומה נתן לנו מובארק לאחר שפינינו את ימית, דקלה ואופירה? ומה יצא לנו לאחר שוויתרנו על אלפי חביות של נפט שהפקנו מאבורודס? לצערי, רק שנאה גדולה יותר, משטמה, עוינות וזלזול. כן, זלזול.
ב-6 באוקטובר 1981, היום לפני 28 שנים, נכנס מובארק לתפקידו כנשיא, אולם עד כה לא מצא לנכון לבקר בישראל, למעט פעם אחת, למשך ארבע שעות במהלכן ליווה את
יצחק רבין בדרכו האחרונה. מעבר לכך, ישראל היא מחוץ לתחום מבחינתו, למרות שימיו בשלטון, אולי אפילו בחיים, אינם ארוכים במיוחד... מובארק, במקום לחמם את השלום, מתגלה מיום ליום כמי שמתעלם, ובמפגיע, ממעשים נוראים הנעשים כלפי ישראל, מעשים שדווקא פוגעים בשלום, הן על-ידי השלטון בראשו הוא עומד, הן על-ידי הממסד, הן על-ידי גופים שונים, הן על-ידי התקשורת והן על-ידי הצבא המצרי ברפיח.
תמימות הראיס היחס של מצרים כלפי ישראל הוא כל דבר, רק לא שלום. אפשר לציין אלפי מקרים בהם נהגו המצרים ההפך מהמצופה ממי שמבקש שלום, אולם נסתפק בכמה דוגמאות בלבד.
לאחרונה אירחה עיתונאית מצרית מכובדת את שגריר ישראל בקהיר ל"סמול טוק". בתגובה הודיעה אגודת העיתונאים המצרית כי היא תפעל לסלקה מהארגון; שר התרבות המצרי, פארוק חוסני, זה שהצהיר כי ישרוף במו ידיו ספרים ישראלים אם יראה כאלה ביריד הספרים בארצו, התמודד לאחרונה על תפקיד מנכ"ל אונסק"ו - והפסיד. תגובתו: היהודים אשמים! בנוסף, כך הצהיר השר המצרי בראיון לעיתון "אל מסרי אל יום", בכוונתו לנהל מלחמת חורמה נגד התרבות הישראלית. מדובר אגב בשר המכהן בתפקידו כבר 21 שנה...; הזמר המצרי שעבאן עבד אל-רחים ("שעבולה"), שנראה כמו הומלס שחי מכספי איסוף בקבוקים ברחוב, זוכה לאחרונה לפופולריות עצומה במצרים ומחוצה לה בזכות "יצירתו" המופלאה "אנא באקרא ישראיל", כלומר, אני שונא את ישראל. התגובה המצרית? לא פוגעים בחופש הביטוי. אגב, השעבולה הזה הוציא לא מכבר עוד שני שירים שזוכים להצלחה רחבה בעולם הערבי, אחד שיר הלל לחמאס והשני בגנות דנמרק...; שייח' טנטאוי, ד"ר ודיקן אוניברסיטת אל אזהר במצרים, פגש במקרה, באו"ם, את נשיא מדינת ישראל, חייך אליו ולחץ את ידו. התגובה? זעם כלפי השייח' הד"ר, מה שהביא אותו להתפתל, להתנצל ואפילו לשקר ולומר "לא ידעתי מי האיש". מה, באמת? הרי שמעון פרס מוכר בעולם יותר ממשה, ישו ומוחמד ביחד...; סדרות טלוויזיה אנטישמיות משתוללות על המרקע בלי סיבה. התגובה? השלטון המצרי פתוח וליברלי, "אצלנו אין קומיסרים תרבותיים" מנמקים שם; אמנים ושחקנים מחרימים את ישראל ואת כל מי שמעז לדבר בזכות השלום. תגובת השלטונות? שקט ודממה; חיילים מצריים מתעלמים מהברחות נשק ברפיח, אולי אפילו שותפים להברחה. התגובה? "גם אתם לא הצלחתם לבלום את כל ההברחות" מיתמם הראיס מובארק.
הסכם נטול הסכם לצערי, הדברים נכונים גם לגבי ירדן, השנייה במדינות השכנות שעמה חתמנו הסכם שלום (לבנון ובאשיר ג'ומייל לא נחשבים).
האם מישהו שאל את עצמו מדוע השנאה כלפינו כל כך גדולה מצד מדינות ערב? ואני לא מדבר על המדינות שאין לנו איתן שלום כדוגמת סוריה שדווקא משתוקקת לחתום איתנו על הסכם שלום, אלא על אלה שכרתו איתנו הסכם שלום מתוך ידיעה ברורה שלשלום יש "מחיר": חילופי תרבויות, תיירות הדדית, ייבוא, ייצוא, משלחות יועצים, חילופי נוער ועוד. לי, לצערי, אין תשובה. אני, לצערי, בניגוד לשלום עכשיו או לשמאל ההזוי, מתייאש מאויבינו יותר ויותר ככל שנוקף הזמן. כי אפילו אויבים "נורמלים" הם לא מסוגלים להיות.
אבו מאזן והגשש החיוור וזה מחזיר אותנו לסכסוך עם הפלשתינים. כמה נתנו וכמה הצענו וכמה היינו מוכנים להקריב, והם? נאדה. כלום. גורנישט. כאילו בגין ע"ה לא הציע להם אוטונומיה לחמש שנים שלאחריה נדון עמם על מדינה לצדנו. כאילו לא חתמנו איתם על אוסלו א' ואוסלו ב'. כאילו ברק לא הציע להם הרים וגבעות בקמפ דיוויד 2 אבל הם העדיפו לפתוח באינתיפאדה 2. כאילו אהוד אולמרט לא הציע להם כמעט 95% מהשטחים אבל הם לעגו לו בפרצוף. כאילו שכחנו שעד 1967 השטחים היו בידיהם והם לא העזו לדרוש לעצמם מדינה, לא מהמצרים (עזה) ולא מהירדנים (יו"ש). כאילו שלא הסכמנו בנובמבר 1947 לחלוקת הארץ והם אלה שפתחו במתקפה לאחר הכרזת העצמאות שלנו ב-1948.
לפעמים אני חושב, שאבו מאזן ושותפיו יושבים כל היום על המרפסת, נרגילה ביד אחת, כנאפה ביד שנייה, וברקע הם שומעים את המערכון "קרקר נגד קרקר" של "הגשש החיוור" בתרגום סימולטאני לערבית, ומהנהנים בראשם ואומרים לעצמם: 'וואלק, ככה ננהל מו"מ עם הישראלים האלה. אנחנו נקבל מדינה שבירתה ירושלים, לא נכיר בישראל כמדינה יהודית, נקבל את זכות השיבה, נקבל פיצויים לפליטים, נשאיר איזה שניים-שלושה מיליון ערבים בתחום הקו הירוק, לא נשנה את האמנה הפלשתינית, לא נילחם בטרור, נתנתק מהחמאס בעזה, נתעקש למוטט את גדר ההפרדה, נתבע את הסרת המחסומים ובתמורה נסכים...'.
תסכימו למה בדיוק, יא אבו עבאס? להשאיר לנו את הכבל מאריך. ומה עם התקווה והעתיד?
אולם למרות התסכול, הזעם, העצב והחרדות אני עדיין תומך בשלום עם אויבינו, כל שלום, העיקר שאף חייל צה"ל לא ייפגע, ושערה מראשו של אזרח לא תיפול. כי איזו עוד אלטרנטיבה יש לנו? ומהי פגיעה בכבוד לעומת פגיעה בעוד עלם צעיר שחייו לפניו? בתקווה שהצד השני יתפכח.