היסטוריונים שיבחנו את התנהגותם ודבריהם של ראשי מדינת ישראל בעשרות השנים שלאחר מלחמת ששת הימים, יגלו כי אלה התעלמו בעקביות ובהתנשאות מכל התבטאות ערבית להסדר. לאחרונה ראינו זאת בהתעלמות מיוזמת השלום הערבית (שנולדה אצל יורש העצר הסעודי), ואף בהתעלמות מהרמזים שבאו מראשי החמאס כי עשיית שלום היא בהישג יד. עוד ימצאו ההיסטוריונים כי בסירובם לכל עשייה למען חיים בשיתוף עם האוכלוסיה הפלשתינית, נעזרו ראשי ישראל בדעות קדומות ובדברי הבלים, שבמבט לאחור - ברור כי היו דמגוגיים לחלוטין.
דוגמאות לכך, לפחות מאז שנות השמונים, לא חסרות: מהניסיון לאסור על-ידי תחיקה קיום שיחות עם ההנהגה הפלשתינית, חברי אש"ף (כאילו היו אחרים שאיתם ניתן היה לדון), דרך כוונת התחיקה לאיסור השימוש במושג ה"נכבה", ועד להפחדה של ראש הממשלה ביבי נתניהו כי קיים סיכון שנמל תעופה בן-גוריון יהיה בטווח אש מרגמות ממדינת פלשתין בגדה המערבית.
אך יתכן והטיעונים התפלים ביותר היו בפריטה על הפטריוטיזם, כולל אמירות והצהרות חסרות משמעות רצינית על ירושלים. לדוגמא, ראשי השלטון החוזרים ומצהירים על "ירושלים לנצח". ומה המשמעות של המשפט כי לעולם תישאר "ירושלים מאוחדת"?
אולי המבלבל ביותר בהצהרות הריבון, היא השאלה על איזו ירושלים בעצם דנים, והיא נוגעת לסוגייה של מה הן השכונות הנכללות בהגדרה "ירושלים השלמה", ועל איזה שטחים הן משתרעות? נראה כי גם אלה התומכים עקרונית ברעיון, לא קבעו את התחומים הגאוגרפיים ההולמים הגדרה זו. בשנים האחרונות השלטונות הולכים ומרחיבים את השטחים שאותם הם מגדירים כחלקים של ירושלים "השלמה". גם אם לא לגמרי ברור אם אלה כוללים את מעלה אדומים, כן ברור כי הם טוענים לשכונות ערביות הקרובות יותר לירושלים כגון סילוואן, אבו-דיס, ג'בל-מוכבר, עיסווייה-ענתות, ואדי-ג'וז, שועפאת, בית-חנינא, נבי-סמואל ובית-איכסה. מובן שהם כוללים גם את השכונות הערביות שבתוך ירושלים, כאבו-טור, שייך-ג'ראח ועוד. האם כל אלה מהווים חלקים של "ירושלים השלמה לנצח"?
על-פי נתונים ממלכתיים היו בשנת 2007 בירושלים כ-750,000 תושבים בקירוב, מהם קרוב ל-500,000 יהודים וכ-250,000 מוסלמים ונוצרים. מאז קיץ 1967, כל העשייה הישראלית בירושלים, כולל ההתיישבות, הבנייה והפעילות הכלכלית, בוצעה תוך זלזול והתעלמות מהתושבים הערבים בירושלים, שמעשית נחשבים כאזרחים נחותים (אולי בדרך המזכירה את מדינות הדרומיות של ארצות הברית, שבהן - קודם למלחמת האזרחים לפני 150 שנה - נחשבו העבדים כשווים לכ"שש עשיריות האדם הלבן"...). כבר שנים חלפו בלא שהניהול הממלכתי מתקיים תוך כבוד לעקרונות מוסריים שיוויוניים. נושא זה נעלם לחלוטין מסדר היום הציבורי. וכך כיום, לא נראה כי קיימת כוונה כלשהי לראות בתושבים הערבים בעיר שווי זכויות בחוקים אזרחיים, בזכויות בנייה, בתקציבים מוניציפליים, בייצוג בעירייה או בתוכניות חינוך עירוניות.
אין כל סימן כי לשרי ממשלת ישראל יש מדיניות של עשיית שלום בירושלים. אך מאידך-גיסא, נראה כאילו יש להם אמונה עמוקה שעל פיה ניתן בהבל פה להנציח את צורת השלטון הנוכחית בעיר. מדאיג לא פחות לראות כי אין ראש מפלגה יהודית-ישראלית שפוצה פה ומקשה בשאלה - עד כמה יימשך מסע ההבלים הזה.
