אלה המזדעזעים מן האלימות המילולית המופנית כלפי אובמה, כנראה שכחו את זו שאיפיינה את ההפגנות הרבות כנגד הנשיא הקודם, ג'ורג' בוש. הפגנות אלה זכו אומנם לכיסוי תקשורתי נרחב ותוארו כ"סוערות", אולם לא רבים הביעו חשש מרמת האלימות המילולית שבה נקטו רבים ממתנגדי מדיניותו של הנשיא הקודם.
להבדיל מן ההפגנה האחרונה נגד אובמה, לוו ההפגנות נגד ממשל בוש גם באקטים של אלימות סמלית, שכללו הבערת דגלים וריסוס כתובות גרפיטי על מבני ציבור.
כמו אובמה, גם בוש הוּשווה תדיר לטרוריסט, ובעיקר לאוסמה בן-לאדן. אחד הדימויים הנפוצים ביותר שהודבקו לו, אשר הודפס על אינספור מדבקות, שלטים וחולצות, היה "הטרוריסט מספר 1 בעולם – ג'ורג' בוש". מפגינים קראו בקול את הסיסמה "אוסמה בן-בוש", ובכרזות רבות נראו דמויותיהם של הטרוריסט אוסמה בן-לאדן והנשיא ג'ורג' בוש, וביניהן סימן השוואה.
בדומה לאובמה, גם ג'ורג' בוש הושווה בקביעות להיטלר. אקטיביסטים מהתנועה נגד הגלובליזציה יצרו כרזות, שבהן נראה בוש מצדיע במועל יד, ותחתיו הכיתוב המפורסם: "יחד אנו ניצבים למען המולדת". בדימויים אחרים בלט השם בוש, כשצלב הקרס מחליף את האות S בשמו, ובמקרים רבים אחרים פשוט הוצמד לפניו שפם קטן. כשבידיהם שאריות חרוכות מן הדגל השרוף של ארה"ב, צעדו המפגינים ובפיהם הקריאה "Fuck Bush", שהייתה שגרתית כמעט כמו "בוקר טוב". סיסמאות נפוצות נוספות היו "בוש ובלייר קצבים", "טובח הילדים", "רוצח סדרתי" ו"פושע מבוקש".
וכפי שלאובמה קוראים "לחזור לקניה", כך גם קראו לבוש "חזור לטקסס", או "הלאה הטרוריסט הטקסני". וכשם שקניה אינה רק מיקום גיאוגרפי עבור מפגיני הימין, כך גם לטקסס יש מעמד משלה ברטוריקה האנטי-בושית: בית הגידול של גבריות אמריקנית אלימה ופרימיטיבית.
מדוע האלימות המילולית מצד השמאל הרדיקלי אינה מעוררת אותה מידה של הסתייגות? לתופעה זו סיבות היסטוריות. בשנות ה-60' וה-70' של המאה הקודמת שלט בארה"ב השיח הפוליטי הרדיקלי: התנועה לזכויות האזרח, תנועות השחורים, תנועת ההתנגדות למלחמת וייטנאם והתארגנויות הסטודנטים למען רפורמות חברתיות וחינוכיות בחרו כולן לפנות לאלימות מילולית וסמלית. מעולם לא רווחו כל כך בשיח הציבורי באמריקה ביטויים כמו "חזיר פשיסטי", "קפיטליסט מזוין", "פוליטיקאים בני זונות", "הבחירות הן חרא", "דפקו את המערכת", "כסחו את הממזרים"; ואלה לוו במפגני ענק, שבהם נכבשו והושחתו מבני ציבור, רוססו כתובות נאצה, והובערו בפרהסיה סמלי הלאום – לרבות דגל ארה"ב וצווי גיוס.
הציבור האמריקני והממסד בכללותו עמדו חסרי אונים לנוכח תופעות אלה, שנתפסו כחמורות מבחינה חינוכית ואזרחית וכהרסניות לעצם התנהלותה התקינה של הדמוקרטיה האמריקנית. במקרים רבים, הובאו "מסיתים", "פורעי חוק" ו"מפֵרי סדר" בפני שופט, והורשעו בגין "פגיעה בסדר הציבורי" או "העלבת הציבור".
גם בשיח המשפטי והאתי שהתעורר בעקבותיהן, הן תויגו כחילול קודשי האומה וכפגיעה חמורה ברגשות הציבור. אולם לצד גינויים אלה, החל להתפתח דיון אחר, שביקש להציג את הפנייה לאלימות המילולית כאמצעי ביטוי לגיטימי. אומנם חלק ממצדיקי האלימות המילולית של השמאל הרדיקלי באו משורותיו, דוגמת ההוגה הרברט מרקוזה, שטען כי העלבונות שמטיחים המפגינים במנהיגים ובסמלי הלאום מבטאים תסכול ומשקפים את אי-הלגיטימיות של הסדר החברתי במצב של כאוס ומשבר; אולם גם אישים מתונים יותר, שאינם חשודים בהזדהות עם מטרות התנועה הרדיקלית בתקופה הסוערת שלה, הצביעו על הנסיבות המיוחדות שהובילו לפרץ האלימות. הטענה המרכזית "לזכותם" של המפגינים הייתה, כי באקלים הפוליטי של אותה עת, לא עומד לרשות הנוער התוסס כל אמצעי ביטוי אחר, וכי לולא השתמשו בשפה נלוזה, כלל לא היה מגיע דבר מחאתם לידיעת הציבור.
גם המפגינים עצמם היו מודעים לחסרונותיה של נקיטת האלימות המילולית והפיזית, ולתרומתה להסתייגות של אזרחים רבים ממסרי התנועה החברתית. אולם הם היו מוכנים לשלם את המחיר של מיתוגם בציבור כמסיתים פרועים וגסי רוח. הם ביטאו שביעות רצון מכך שהפרובוקציה שמעורר סגנונם הבוטה מעוררת את תשומת הלב הציבורית לסוגיות הבוערות. הם טענו כי בחלוף הזעזוע ממראות הדגל השרוף וכתובות הגרפיטי, ייפתח דיון ציבורי ענייני בנושאים הכאובים העומדים על סדר היום. הם אימצו את אימרתו של הרפורמטור איש תנועת שחרור העבדים במאה ה-19, וונדל פיליפס: "מובילי רפורמות ידועים בסגנונם הרע ובחוסר המשמעת שלהם. מילא! לעבודות מחוספסות צריך כלים מחוספסים".
באגפים מסוימים של חקר התרבות הפוליטית בארה"ב החלה רווחת הדעה, כי השימוש באלימות מילולית על-ידי מפגינים ואקטיביסטים דומה במהותו לשימוש בשפה גסה בטורים ידועים לשמצה בעיתונות, שבהם שופך עיתונאי או סטיריקן את חמתו על הסביבה ונוקט ביטויים אלימים כדי "לשפד" את המערכת. התנועה החברתית נתפסה כ"מופע ראווה", כמעין מפגן ממוסד ומבוקר של אלימות סמלית, שבדומה לקומדיה היוונית הקדומה, מציג בפני הקהל את המציאות "כפי שהיא", ללא מסיכות, באופן הישיר והבוטה ביותר, במטרה להמם ולפגוע היישר בבטן הרכה.
נראה אפוא כי לאלימות מילולית מצד השמאל הרדיקלי ניתן למצוא הסברים מלומדים ואף לגלות כלפיה מידה מסוימת של אמפתיה. זו אולי הסיבה לכך שההפגנות הסוערות נגד בוש לוו בדיון ענייני במסרים האנטי-מלחמתיים, והרבה פחות מכך בעיסוק בשפתם האלימה של המפגינים. ואולי זו גם הסיבה לכך שהשלכת הנעליים על-ידי עיתונאי עירקי לעבר הנשיא האמריקני התקבלה כקוריוז משעשע, ולא כפגיעה אלימה במנהיג העולם המערבי.
