כל יום שעובר מקרב את הנשיא מובארק אל קץ נשיאותו, ועובדה זו, הידועה לכל, מעוררת את שאלת המחליף, שאלה שבפניה לא עמדה מצרים מזה 28 שנים, עת החליף מובארק את סאדאת שנרצח ב-6 באוקטובר 1981. כל המשקיפים מאוחדים בדעה, שאירוע חילופי הנשיא עלול להיות טראומטי למצרים, שכן לאורך 57 השנים מאז מהפכת הקצינים החופשיים היו בה רק שלושה נשיאים וחצי: החצי היה מוחמד נגיבּ – נשיא מצרים במשך שתי שנותיה הראשונות של המהפכה, שלא הותיר בה חותם, והשלושה היו גמאל עבד אל-נאצר (1970-1954), אנואר אל-סאדאת (1981-1970) וחוסני מובארק (מאז 1981). נגיב הודח, עבד אל-נאצר מת משברון לב, סאדאת נרצח ומובארק עדיין נשיא, ולכן לא התפתחה במדינה שיטה של העברת שלטון באורח לגיטימי.
כהונתו של כל נשיא הוארכה מדי חמש שנים באמצעות משאל עם שבו הוצג מועמד אחד – הנשיא, אך לפני שלוש שנים שונתה החוקה, ובאופן תאורטי היא מאפשרת כיום לציבור לבחור אדם אחר. בשנים האחרונות מסתמנת כוונתו של מובארק להושיב על כס הנשיאות את בנו, גמאל, אשר כוכבו הפוליטי דרך בזכות תפקידים רבי השפעה שהטילה עליו מפלגת השלטון – המפלגה הלאומית הדמוקרטית – והוא, כמובן, "קיבל את דין התנועה". כיום הוא ממלא שני תפקידי מפתח במפלגה זו: עוזר המזכיר הכללי, וראש אגף המדיניות. התפקיד הראשון מאפשר לו למנות מקורבים ותומכים לתפקידים בכירים במפלגה, והתפקיד השני מקנה לו כוח החלטה באשר למדיניות המפלגה והממשלה.
לא לשווא לקח אותו עמו אבא חוסני לכינוס העצרת הכללית של האו"ם שנערך לאחרונה, וזו גם הסיבה, שגמאל התלווה אל אביו בפגישה עם נשיא ארה"ב, אובמה. היכרות עם מנהיגי העולם ותמונה משותפת איתם אף פעם לא הזיקו לאדם, השואף לעלות אל על במעלות מדינאים ומנהיגים.
גמאל מובארק נהנה מתמיכת האדמיניסטרציה הממשלתית המתפרנסת ממשרותיה, ובמצרים מוכת האבטלה אין זה דבר פעוט. המינהל הציבורי מונה מיליוני אנשים, שרבים מהם חוששים לפרנסתם, אם יחולו זעזועים גדולים מדי בעת חילופי המשמרות בארמון הנשיאות, ולכן מינוי בנו של הנשיא נתפס בעיניהם כמינוי המשך ללא שינוי פרסונלי משמעותי. גם רבים במגזר הפרטי, שכבת הביניים והמתעשרים החדשים, מעוניינים בהמשכיות, כדי שיוכלו להמשיך ולהתעשר על חשבון השכבות החלשות שהן הרוב במדינה.
העניים, יושבי משכנות העוני והשכונות הלא מתוכננות, זועמים על השלטון המושחת והרקוב ונותנים את אהדתם בדרך כלל לארגון "האחים המוסלמים". אלא שלארגון אין קבוצת מנהיגות אלטרנטיבית, וזאת עקב הרדיפות ארוכות השנים שמנהל השלטון נגד השכבה המנהיגה אותו.
יש המדברים על שר המודיעין, עומר סלימאן, כעל מועמד לרשת את מובארק, אך הוא אינו צעיר וגם בריאותו אינה מן המשופרות.
אנשי הצבא אינם זוכים לתמיכה רבה במערכת האזרחית, ולכן גם בשורות הצבא אין מועמד טבעי לרשת את הנשיא. לפיכך, גמאל מובארק נראה כמועמד של פשרה, בעיקר בהיעדר מועמד אחר, וככל שעובר הזמן, כך מתרגלים יותר אנשים בציבור המצרי לראות בו את היורש הטבעי.
אלא שככל שתדמיתו של גמאל מתגדלת מעבר לים, מתגברות הבעיות מבית. מאז 2004 פועלת במצרים תנועת "כיפאיה" – "מספיק ודי" – ששמה לה למטרה להביא לקיצה את כהונת הנשיא מובארק ואת השלטון של חבר מושחתיו. התנועה אומנם לא הצליחה להגשים את מטרתה העיקרית, אך הביאה לשינוי בחוקה המאפשר קיום בחירות לנשיאות.
עתה חוששים אנשי התנועה שמינויו של גמאל מובארק – גם אם ייעשה באופן חוקי בתהליך שייראה כמו בחירות – יביא את הקץ על ניסיונם לרענן את שורות השלטון, שכן גילו של גמאל (46) יאפשר לו לרבוץ על כס הנשיאות עשרות שנים, והקיפאון השלטוני והמינהלי יגבר אף יותר. אולם, כל עוד גמאל אינו מוכרז רשמית כיורש – אין לתנועה על מה לבסס את מחאתה נגדו.
לאחרונה החלה התנועה להסב למובארק – האב והבן – כאב ראש, כשפרסמה שהיא עומדת לפנות לבית משפט בתביעה נגד גמאל מובארק, כדי שיואיל להסביר מהיכן הגיע לעושרו. החשד העומד בבסיס התביעה הוא, שגמאל קיבל שוחד תמורת מינוי אנשים לתפקידים ממלכתיים, וגזר קופונים מרכישות שעשתה המדינה. די בפרסום כוונה כזו כדי להעלות אגלי זיעה קרים במצחם של הנשיא ושל בנו, היודעים שניהם מה יש בתיבת הפנדורה שאותם מבקשת תנועת "כיפאיה" לאלצם לפתוח. גם אם בסופו של דבר לא תגיש התנועה תביעה, עצם העלאת נושא עושרו הנסתר של גמאל מובארק בציבור, עלולה לשמוט את הלגיטימיות של מינויו.
בהקשר זה מן הראוי לציין, כי אמצעי התקשורת המצריים כיסו בהרחבה את החקירות שנוהלו בישראל נגד הנשיא קצב ונגד ראש הממשלה אולמרט, כאשר שניהם היו עדיין בתפקידיהם, ואת כתבי האישום שהוגשו נגדם לאחר שנאלצו להתפטר. הכיסוי המצרי נועד בעיקרו להכפיש את שמה של ישראל כמדינה מושחתת מקודקודה ועד רגליה, אך אנשים חושבים במצרים שקראו ושמעו על הנעשה בישראל, תהו – חלקם בקול – מתי יגיע הזמן שבו ייחשפו נשיאם וחבר מרעיו על-ידי תקשורת חופשית, ייחקרו על-ידי משטרה הגונה ויועמדו לדין על-ידי פרקליטות חסרת פניות. ישראל היא עבורם המראה שבה משתקפת תמונתם ההפוכה.
קשה לנבא היום מה יהיה עתידו הפוליטי של גמאל מובארק, גם אם יחליף את אביו על כס הנשיאות, שכן לא ברור האם הוא ניחן במידה מספקת של "אינסטינקט הרוצח" – אותה תכונה חיונית לכל המבקש לעמוד לאורך ימים בראש מדינה ערבית, כשהלגיטימיות של שלטונו היא ממנו והלאה. תנועת "כיפאיה" בוודאי אינה מוסיפה לו רוגע ושלוות נפש.
