העברית הישראלית של ימינו, לעומת זאת, מלאה קשקושים ומזכירה בוידעם, שלתוכו תוחבים ותוחבים ולאיש מבני הבית אין כוח לעשות בו סדר. בדיווחים מן הבורסה אנו שומעים, למשל, על "מגמה מעורבת". מגמה לא יכולה להיות מעורבת, שכן עניינה הוא תנועה או התקדמות בכיוון מסוים. יש מגמה הומניסטית או מגמה ריאלית, כזכור לרבים מאיתנו מבית הספר התיכון, אך העיקר הוא כיוון אחד ברור - "מגמת פניהם קדימה" כפי שאומר חבקוק (א' ט') ולא "מגמת פניהם קדימה, אחורה ולצדדים בעת ובעונה אחת". ומדוע אין קוראים לילד בשמו ואומרים "למסחר בבורסה אין היום כיוון"? מפני שזה לא נעים. הבורסה מעוניינת להצטייר כרשות יציבה מאוד, השולטת תמיד במצב ויודעת תמיד לאן היא הולכת, וגם כשאין לה מגמה – יש לה "מגמה". לכן התחכמו ראשי הבורסה והמציאו את המגמה המעורבת, שאינה אלא יופמיזם, כלומר ביטוי שמצעף ומטשטש את המציאות.
כתבים לענייני פלילים מדווחים לנו כמעט כל בוקר על פשע נורא שהתרחש בלילה ומוסיפים מפי סגן-ניצב פלוני או ניצב-משנה אלמוני: "החקירה מתמקדת בכל הכיוונים". מורינו ורבותינו השוטרים: להתמקד אפשר רק בנקודה אחת שנמצאת במוקד, כפי שיודע כל ילד שמדליק נייר בעזרת זכוכית מגדלת וקרני שמש, ואם החקירה "מתמקדת" בכל כיוון אפשרי, פירוש הדבר שאין המשטרה יודעת היכן הנקודה הזאת. היא מחפשת בלי לדעת בדיוק איפה לחפש, מסתכלת סביבה במבט תוהה, מגששת באפילה – קראו לזה כאשר תקראו, רק אל תספרו לנו שהיא "מתמקדת", מפני שאת האמת יש לומר: בינתיים החקירה אינה מתמקדת. בסופו של דבר היא תתמקד, לא לדאוג, אך עד אז יעבור זמן – שבועות, חודשים, שנים ולפעמים גם יובלות, עוד חזון למועד.
כיוצא בזה אנו שומעים כתבים צבאיים מדברים על כך ש"מצב חדש זה, אשר עלול להסלים ולהידרדר, מעמיד בפני פיקוד צפון אתגר חדש". הסלמה היא תנועה כלפי מעלה, הידרדרות היא תנועה כלפי מטה, ובאין חינוך מקצועי לניסוח הגיוני – פטור העורך מלהחליט באיזו מטפורה אנו עוסקים: במטפורה המתארת מתח גואה ועולה או במטפורה למצב שקט שמתרופף ומידרדר. ביטוי מבלבל אחר, הנשמע בעיקר מפי כתבים לענייני כלכלה, הוא "שיא השפל" – ביטוי הגיוני בערך כמו "אור החושך" או "קיפאון האש" – וגם כאן לא נתן איש דעתו על הכיוון: למעלה (שיא) או למטה (שפל). האם אפשר להיות בו בזמן גם למעלה וגם למטה? כן, אפשר – בסביבה לשונית שאין בה היגיון. בסביבה כזאת אפשר לכתוב הכל. מה שמזכיר משפט שכתב פעם עורך חדשות אחד: "לאור החשיכה שהשתררה במקום, התנגש המנוח שרכב על אופניו במכונית ונפצע קשה". על-פי ה"היגיון" של משפט זה סדר הדברים היה כך: תחילה התערבב האור עם החושך, אחר כך נסע איש מת על אופניים, אחר כך התנגש המת במכונית ולבסוף נפצע קשה, כלומר נעשה שוב חי.
כשלא צריכים לחשוב על הגיונו של הדיווח, מותר לברבר בחופשיות, ולהשמיע משפטים כמו: "השריפה במלון פלמוני החלה במחסן הצבעים בקומה הראשונה, אשר בו פרצה האש". באמת, תודה רבה על המידע החיוני – לרגע חשבנו שהשריפה החלה במקום שבו לא פרצה האש, טוב שהארתם את עינינו. כך גם בדיווחים על תאונות אוויר בנוסח: "המטוס היה בדרכו מברזיליה לסאן-פאולו לפני שקרתה התאונה". ואנו לתומנו חשבנו שהוא היה בדרכו מברזיליה לסאן-פאולו אחרי שקרתה התאונה. נו, באמת. הרי מן הפתיח של הידיעה אנו כבר יודעים שקרתה תאונה. למה לא תגידו: "המטוס היה בדרכו מברזיליה לסאן-פאולו"? זה כל כך מפחיד לנסח בפשטות?
כמעט מדי יום שומע צרכן התקשורת על "טמפרטורות רגילות לעונה". ברור שהן רגילות לעונה כי עכשיו, בזמן הדיווח, אנו בעונה – הלא כן? וכי למה יהיו רגילות לעונה אחרת? אולי לעונת הקיץ האינדיאני במדינת מיין? לא. הן רגילות לעונה זו של כאן ועכשיו, אבל משום מה קשה לומר בפשטות: "היום יהיו טמפרטורות רגילות" וגמרנו.
בחוסר הגיונה של הלשון, מתקהים חושיו של צרכן התקשורת, והוא מפסיק לתת את דעתו על איכות המצרך שמוכרים לו. מילים בתקשורת ההמונים הן מצרך, וכמו כל מצרך עליהן לעבור בקרת איכות. אם האחראים אינם עושים את המלאכה, על ציבור צרכני התקשורת להגיב ולדרוש את המגיע לו תמורת כספו. הוא יודע לעמוד על זכותו כשמוכרים לו טוסטר מתצוגה, הגיע הזמן שידרוש איכות גם כשמוכרים לו מידע מבלבל, שעל פיו הוא אמור לכוון את דרכו ולקבוע את גורל החברה שבה הוא חי.
