המסר המרכזי של נאום הנשיא אובמה היה נסיונו להבטיח את קבלת אמריקה על-ידי האו"ם על-ידי התנצלות עבור כל טרוניה שיש לאו"ם נגדנו. בציינו כי "נכנסתי למשרתי בעת שבה רבים ברחבי העולם הגיעו לראות את אמריקה באופן ספקני וחסר אמון", והוא ענה, "לאלו השואלים אודות האופי והמטרה של משימתי, אני מבקש מכם להביט אל הצעדים הממשיים שבהם נקטנו במהלך תשעה חודשים בלבד."
והנה הרשימה:
ביומי הראשון בתפקיד, אסרתי - ללא יוצאים מן הכלל ובאופן חד-משמעי - את השימוש בעינויים על-ידי ארצות הברית של אמריקה. הוריתי כי בית הכלא במפרץ גוואנטאנמו יסגר...
בעירק, אנו מסיימים את המלחמה באופן אחראי. הוצאנו את הבריגדות הלוחמות האמריקניות מן הערים העירקיות, והצבנו את תאריך היעד של אוגוסט הבא להוצאת כל יחידותינו הקרביות מן הטריטוריה העירקית...
שרטטתי את סדר היום הכולל על-מנת לבקש את המטרה של עולם ללא נשק גרעיני... ובשבוע הזה, מזכיר המדינה שלי יהפוך לנציג האמריקני הבכיר הראשון לכינוס השנתי של האמנה לאיסור ניסויים גרעיניים.
עם כניסתי לתפקידי, מיניתי נציג מיוחד לשלום במזרח התיכון...
על-מנת להתעמת עם שינויי האקלים, זזנו... מלהתבונן מן הצד להנהגה במו"מ הבינלאומי בנושא האקלים.
על-מנת להתגבר על המשבר הכלכלי... הנענו משאבים שסייעו למנוע את התפשטות המשבר הלאה למדינות מתפתחות. וחברנו עם אחרים על-מנת להשיק יוזמת ביטחון תזונתי גלובלית של 20 ביליון דולר שתושיט יד לאלו הזקוקים לכך יותר מכל...
גם חזרנו והתחייבנו לאומות המאוחדות. שילמנו את חובותינו.
הצטרפנו למועצת זכויות האדם... ואנו מציגים את סדרי העדיפויות שלנו בה, ומוסד זה - למשל, באמצעות מפגש מועצת הביטחון שאותה אוביל מחר בנושא אי-הפצת נשק גרעיני ופירוקו.
מפרץ גואנטאנמו, המלחמה בעירק, איסור הניסויים הגרעיניים, "תהליך השלום" המזרח תיכוני, התחממות גלובלית, סיוע חוץ, חובות בלתי משולמים לאו"ם - זאת רשימת הכביסה של טענות השמאל העולמי כלפי העצמאות וההחלטיות האמריקנית.
עם זאת, הפריטים החושפניים ביותר ברשימתו אובמה, הינם שני הפריטים האחרונים. מדוע אנו צריכים לחזור למועצת זכויות האדם? במשך שנים, התעקש האו"ם להציב את מועצת זכויות האדם שלו תחת שליטה של מפרי זכויות האדם - משטרים פושעים כמו סוריה ולוב. פרשנו מתוך מחאה מ"מועדון העריצים" שבו מדינות בנות מפלגה אחת הוסמכו להיות השופטות של חופש פוליטי. עכשיו אובמה החזיר אותנו לשם.
אף יותר מובהקת היא השורה האחרונה ברשימת ההתנצלויות של אובמה: הבטחתו כי אנו "נציג את סדרי העדיפויות שלנו במוסד זה" מה משמעות הדבר? משמעותו שבכל עת שאינטרסים של ארה"ב בסכנה, אנו נפעל תחילה באמצעות האומות המאוחדות. הדבר הופך את האו"ם לשומר השער של מדיניות החוץ של ארה"ב.
האם היה מעולם נשיא אמריקני שהתאמץ באדיקות כזאת לצמצם את כוחה של אומתו בעולם? כלומר, חוץ מג'ימי קרטר?
כעת, בחיתוך חד, נעבור
לנאומו של נתניהו כדוגמה להיפוך מוחלט של השקפת עולם. רוב הדיווחים אודות הנאום התמקדו בגינויו של נתניהו לאומות שנציגיהם ישבו קודם לכן באולם בעת נאומו של הדיקטטור האירני מחמוד אחמדינג'אד לאו"ם בו הכחיש את קיומה של השואה הנאצית. אך הנה הוא הטיעון המרכזי של נתניהו:
האיום הגדול ביותר המאיים על העולם כיום הינו החיבור בין פאנטיות דתית ונשק השמדה המונית, והאתגר הדחוף ביותר הניצב בפני גוף זה הינו למנוע את העריצים מטהרן מלהשיג נשק גרעיני.
האם המדינות החברות באומות המאוחדות מתייצבות מול האתגר הזה?....
המוני העם האירני עומדים באומץ נגד המשטר הזה. אנשים בעלי רצון טוב ברחבי העולם עומדים עימם, כפי שעומדים אלפים המוחים מחוץ לאולם זה. האם האו"ם יתייצב לצידם?
חבר המושבעים עדיין מתייעץ בחוץ לגבי האומות המאוחדות, והסימנים האחרונים אינם מעודדים.
במקום לגנות את הטרוריסטים ואת פטרוניהם האירניים, חלק מהנוכחים גינו את קורבנותיהם. זה בדיוק מה שהדוח האחרון של האו"ם על עזה עשה, השווה באופן שקרי את הטרוריסטים עם אלו שהיו מטרותיהם.
במשך שמונה שנים ארוכות, החמאס ירו אלפי טילים, מרגמות ורקטות מעזה על הערים הישראליות הסמוכות. שנה אחרי שנה, כאשר טילים אלו כוונו כלפי אזרחינו, אף לא החלטת או"ם אחת הועברה בגינוי ההתקפות הפושעות הללו.
לא שמענו דבר - כלום מוחלט - ממעוצת זכויות האדם של האו"ם, הנושאת את שמה באופן מטעה שהרי אין בה דבר ממנו.
בשנת 2005, בתקווה לקדם את השלום, ישראל נסוגה באופן חד-צדדי מכל אינצ' של עזה. היא פרקה 21 ישובים ועקרה מעל 8000 ישראלים. לא קיבלנו שלום. במקום זאת קיבלנו בסיס טרור הנתמך על-ידי אירן במרחק 50 מייל מתל אביב. החיים בישובים ובעיירות הישראלים סביב לעזה הפכו לסיוט.
רואים אתם, התקפות הרקטות של החמאס לא רק שהמשיכו, הם הוכפלו בעשרות מונים. שוב, האו"ם החריש.
ההיפוך הקטלני של ראיית העולם של אובמה מתבהר בניגוד לנאום נתניהו. בראייתו של נתניהו, אנשים טובים מגיעים לאו"ם ודורשים ממנו להתעלות לרמתם המוסרית. בהציבם אתגרים מוסריים ואת הצפייה כי האו"ם יתמודד עימם, הם שופטים אותו על-פי התגובה. (והשיפוט הוא מחמיר בהכרח). אך אובמה הופך את הגישה הזאת. בראייתו, זה הוא האו"ם העומד לשפוט את ארצות הברית, ועליה לזחול ולהתחנן למען אישורו של האו"ם.
הנושא כאן עמוק הרבה יותר מאשר ראייתם של שני המנהיגים את האו"ם. ההבדל הוא משהו בנשמתם. איין ראנד תיארה את הנושא של ספרה
כמעיין המתגבר כ"אינדיבידואליזם כנגד קולקטיביזם, לא בפוליטיקה, אלא בנשמתו של האדם". הסיפור מנגיד את גיבורה, הווארד רוארק, הממציא המחזיק בשיפוטו העצמאי, מול פיטר קיטינג בעל הצביעות המתחבבת, שמטרתו היא להתאים עצמו למדדים שהוצבו על-ידי אחרים.
ובכן, זה עתה גילינו עד כמה דומה הנשיא שלנו לפיטר קיטינג, האיש בעל הנפש הקולקטיביסטית. אם הפושעים במועצת זכויות האדם של האו"ם לא יקבלו אותנו, תגובתו המיידית של אדם עצמאי הייתה: לעזאזל איתם. התגובה האינסטינקטיבית של אובמה היא שעלינו לעשות משהו על-מנת לפייס את הפושעים.
זה מסביר מדוע ההצעה הדיפלומטית המיידית של נאום אובמה צפוייה להיות כישלון. אובמה מקווה להראות שבאמצעות פיוס והתרככות כלפי האו"ם, הוא מסוגל לגרום להם להשיב טובה על-ידי הסכמה להטיל סנקציות כלכליות "קשות" חדשות נגד אירן.
הסנקציות
אינן כה קשות ככלות הכל, אך זה אינו עצם העניין. על-ידי הפגנת כמיהתו לאישור האו"ם, ונכונותו להציב את האו"ם לפני האינטרסים של אמריקה, אובמה מפחית באופן ניכר את הסיכוי שהאו"ם יעשה דבר כלשהו על-מנת להגן על האינטרסים שלנו.
