בנק מגיש תביעה כנגד לקוחותיו. הלקוחות מבקשים רשות להתגונן. בית המשפט קובע כי יקבלו רשות כזו אם יפקידו ערובה על סך כ-150,000 שקלים. הם כושלים בהפקדת הערובה. והם לא מערערים. נחסמת דרכם להעלות טענות כנגד הבנק. בשלב מאוחר יותר הם מגישים תביעה כנגד הבנק. נאמר להם כי טענותיהם אינן יכולות להישמע, וזאת מדוע? כי חל עיקרון "מעשה בית דין" ולפיו כל טענה שהועלתה פעם אחת בבתי המשפט, לא תועלה שוב, ומי שיעלה אותה "מושתק" מלהעלותה. הטעם - שבתי המשפט לא יוטרדו פעם אחר פעם בטענות זהות.
הגם שניתן למצוא טעמים המצדיקים את עיקרון "מעשה בית דין", החלתו באופן גורף ועיוור אינה אלא התעמרות באזרח הקטן. האם זה לא משנה מדוע האזרח לא העלה את הטענה בפני המשפט? מה אם לא העלה את הטענה משום שלא היה בידו הסכום הדרוש להגיש תביעה או לטעון את הטענה? פעמים רבות מתנים בתי המשפט את זכותו של אדם להגיש ערעור או להתגונן מפני תביעה המוגשת נגדו בהפקדת ערובה גבוהה שאין ביכולתו לשלם. כמובן שהוא יוכל ליטול הלוואות בלא חשבון בכדי להפקיד את הערובה ואז ייקלע ל'ברוך' אחר - הוא לא יוכל לשלם את הוצאות המחיה השוטפות שלו ואז אותה מערכת בתי משפט, שדרשה ממנו ערובה כתנאי להתגוננות במשפט או כתנאי להשמעת טענותיו בערעור, היא אותה מערכת אשר תפתח כנגדו בהליכי הוצאה לפועל ותצקצק בלשונה על "מוסר התשלומים הירוד של אזרחי ישראל".
במקרה שנידון פה, לא יכלו לקוחות הבנק להעלות טענתם בזמן אמת, שכן לא עמדה לרשותם הערובה הנדרשת. על כן, חסימתם מלהעלות טענות אלו בהזדמנות אחרת, תוך פרשנות מרחיבה של כלל מעשה בית דין אינה אלא ציניות לשמה של מערכת בתי משפט, אשר מתיימרת לעשות צדק, אך למעשה - מבקשת לעצמה 'סידור עבודה נוח'. יש מעט שופטים ויותר מדי תביעות. הפתרון הוא מערכתי. אך אי-אפשר להפיל את אי-יעילות מערכת בתי המשפט על כתפי האזרח הקטן ולמנוע ממנו את יומו בבית המשפט בשל טענות סרק כגון 'מעשה בית דין' - עילה שהיא מוצדקת כל עוד יש לה חריגים הנובעים מטעמי צדק.
גישה לערכאות עולה כסף, והרבה אם לא עלה בידו של האזרח הפשוט והקטן להביא את טענותיו לבית המשפט בזמן אמת, מטעמים שונים, כגון היעדר יכולת כספית או אחרת, או פשוט - רשלנות של עורך דינו, אין זה צודק לחסמו פעם נוספת מהעלאת טענה זו כאשר יש באפשרותו להעלותה.
מערכת בתי המשפט מצקצקת בלשונה על כך ש"זכות הגישה לערכאות הינה זכות חוקתית", וכאשר היא מגנה על עצמה מפני התוקפים אותה היא מציגה את עצמה כשומרת הסף של זכויות האזרח הקטן.
אך כמו שמקס ובר ופרנץ קפקא הציגו, לעיתים - זכויות מהותיות נחסמות מטעמים בירוקרטים, כמו שימוש-יצוק-עופרת, מאסיבי ולא מידתי, בטענת "מעשה בית דין". כמו התניית זכותו של האזרח הקטן לטעון בהפקדת ערובה לא סבירה. אך בעיקר, על-ידי איום בנשק ההוצאות.
נשק יום הדין של מערכת בתי המשפט - הוצאות כאשר מדובר באנשים כמוני וכמוך, שאינם יכולים להפסיק את מירוץ ההשתכרות לרגע כי אין לנו רזרבות, אנשים אשר משכורתם, מרביתה במקרה הטוב ומקצתה במקרה הרע, מיועדת לכיסוי הוצאות המחיה השוטפות, האפשרות להיות מחויבים בהוצאות משפט ששופט פוסק בהינף יד כגון 70 אלף שקלים, מונעת מאיתנו את האפשרות לגשת לבתי המשפט.
אזרח פשוט המרוויח 7,000, 8,000, 9,000 או אפילו 5,000 שקלים לחודש, כאשר סכום זה כולו משוריין לצרכי המחיה השוטפים שלו (יש לזכור שאותה מערכת משפט שמטילה על אזרחים הוצאות בלתי סבירות, או דורשת מהם ערבויות בלתי אפשרויות, היא אותה מערכת משפט אשר תשתף פעולה עם הבנק בבואו לסלק אותנו מהבית כאשר נפגר בתשלומי המשכנתה,
אך יש סיכוי טוב שאם מערכת בתי המשפט תטיל עלינו הוצאות בלתי סבירות כל פעם שנבקש את עזרתה, נפגר בתשלומי המשכנתה!!!). אדם 'פשוט' שכזה אינו יכול להסתכן בפנייה לבית המשפט שכן אם יפסיד, לא משום שאינו צודק אלא משום ש"השופט לא שוכנע", או כי "נחה דעת השופט", או כי "האזרח לא הצליח להרים את נטל ההוכחה" וכדומה, האזרח יאלץ לבלוע הוצאות אשר שוות לשנתיים קניות בסופר-מרקט (האם ילדיו יתחילו לאכול חצץ, חול, אוויר ואבנים בכדי לשלם למערכת המשפט את הפרס על הרתעת אזרחים פשוטים מלפנות אליה?), או שלושה-ארבעה חודשי תשלומי משכנתה (שאם הוא יפגר בתשלומה, מערכת המשפט תתגייס במלוא יעילותה ועוצמתה לטובת הבנק, ותורה באמצעות מנגנון סטרילי של הוצאה לפועל על הוצאת החייב מביתו לפי תקנה זו וזו וסעיף חוק זה וזה).
אז הנה, לא תמיד אזרחים יכולים לפנות למערכת בתי המשפט, בעיקר משום שחרב ההוצאות מאיימת מעל לראשם, והם נורא רוצים שלא לפגר בתשלומים השוטפים שלהם, כדי שזרועה השנייה של מערכת בתי המשפט לא תצקצק בלשונה עד כמה אין להם "מוסר תשלומים".
המנעת גישה וגם צעקת "מעשה בית דין"? אז הנה, לעיתים אזרח אינו יכול להתגונן בתביעה שהוגשה נגדו כי אין ברשותו את סכום הערובה שמערכת בתי המשפט דורשת, והוא אינו יכול להגיש ערעור על פסק דין שאינו צודק בדיוק מאותם טעמים (אלא אם כן מערכת בתי המשפט תבנה ליד בתי המשפט מעונות דיור לאנשים שנזרקו מביתם עקב פיגור בתשלומי משכנתה, אשר נוצר מהצורך להוציא הוצאות משפט מופרזות. הם ייקראו 'מעונות ויצמן 1', מיקום לא רע בליבה של תל אביב אם אני חושבת על כך, ואפילו קרוב לבתי המשפט!!!).
אז מילא, לאזרח אין אפשרות להעלות טענות במערכת בתי המשפט כי ההוצאות מרתיעות אותו. אך גם למנוע ממנו להעלות טענות, וגם לצקצק אחר כך בלשון, אם הוא פונה לאותה מערכת בשלב מאוחר יותר, כי "אינו יכול להעלות טענותיו כי "הייתה לו הזדמנות" להעלותן בעבר, זו כבר חוצפה הגובלת בציניות, שהייתה יכולה להצחיק אם היא לא גורמת לרבים וטובים לבכות.
הציבור מוחלש, הציבור ישלם ועוד משהו: נכון שבמקרה הנ"ל מדובר באנשים אשר ברשותם חברה, לא 'אנשים פשוטים', ואולי (זו רק השערה, אין לי כל הוכחה) אנשים שבמקרים אחרים עושקים אחרים (לדוגמה עובדים וכדומה). העיקרון הוא החשוב. מערכת בתי המשפט הפעילה היום את עיקרון מעשה בית דין כלפי אנשים חזקים יחסית, אך לא משום חוזקם, אלא כי כך היא נוהגת. מחר עיקרון זה יופעל כלפי אדם עני, מוחלש, חסר אמצעים אשר נאבק על עניין צודק, אך נמנע ממנו לזעוק את זעקתו במערכת בתי המשפט, כי "יש מעשה בית דין" או כי "הוא רשאי לטעון את טענותיו, רק עליו למשכן את ביתו ולהפקיד ערובה" (ובהזדמנות הוא רשאי לישון גם מתחת לגשר אבן גבירול שמעל נחל הירקון בחורף הקר, שזה אגב מיקום נדל"ני מצוין במרחק הליכה ממערכת בתי המשפט שברחוב ויצמן 1).
איני טוענת שלא צריך להפעיל את עיקרון ההשתק. אך צריך להפעילו בתבונה, ולהפסיק לכסות את ערוות הצורך של מערכת בתי המשפט ב'תקתוק עבודה' וב'יעילות', בטרוניות כלפי אזרחים על כך ש"לא טענו טענותיהם בזמן אמת", כאשר בזמן אמת לא הייתה להם כל אפשרות ממשית להעלות טענות כגון אלו.
עו"ד יובל אלבשן במאמרו, כבר ביקר את העדפת שיקולי היעילות על פני שיקולי הצדק, וכבר הביא בפני ציבור המשפטנים בישראל את מצבן של אוכלוסיות מוחלשות, אשר נאלצות להתמודד עם אינספור מכשולים בדרך להשגת צדק עבור עצמן בבתי המשפט. כיצד ייתכן שמערכת בתי המשפט מקשה על אנשים מוחלשים לגשת אליה, ומשלא ניגשו בזמן - מעלה כלפיהם טענה של "מעשה בית דין?". יש להגמיש את עיקרון 'מעשה בית דין', שאינו אלא דרכה של מערכת בתי המשפט לנפנף אנשים מעליה, וזאת בנסיבות שבהן הם לא יכלו לפנות אליה בזמן אמת מטעמים שאינם תלויים בהם, כגון עלויות כספיות גבוהות מדי, התרשלות של עורכי דינם, או סיבות אשר מתוארות בפרוטרוט בספרו של אלבשן 'זרים למשפט', שם הוא מתאר את דרך החתחתים שצריך לעבור האזרח הקטן עד שיזכה למעט צדק.
דוד אל מול גוליות יש גם לשים לב למיהות הצדדים - כאשר אדם פרטי עותר כנגד תאגיד גדול או כנגד גוף ממשלתי, אותו תאגיד/גוף לא יינזק אם יוציא 'כמה ג'ובות' על יעוץ משפטי - מה גם שלתאגידים יש יועצים משפטיים קבועים ואינם נדרשים באמת להוציא הוצאות משפט ממשיות. המחשבה ולפיה כאשר אדם פרטי פונה לבית משפט בעניינו של גוף גדול אשר לא נדרש באמת להוציא הוצאות משפט שכן יש לו "מחלקה משפטית", וכיס עמוק, כך שהוא לא יינזק מכך שייאלץ להוציא את המעט שהוא מוציא על המשפט - הוא יסתכן בשקיעה בחובות אך ורק משום שתוטלנה עליו הוצאות משפט חריגות או שמלכתחילה גישתו למערכת הצדק (לכאורה כפי שראינו) תותנה בהפקדת סכומים בלתי סבירים, היא בלתי נסבלת.
יש לזכור, כי כאשר מדובר בתאגידים או בגופים ציבוריים, גם אם האזרח הקטן יפסיד נקודתית במשפט, עצם ההזדמנות ללבן טענות שמעלה האזרח כנגד גוף זה, הינה הזדמנות לקיומה של דמוקרטיה אמיתית, משום שבדרך זו אופן ההתנהלות של גופים אלו מבוקר (או שלא, כי האזרח מורתע מלבקר אותם כי זה עלול לעלות לו ביוקר).
