אמש הציגו בקשת את סדרת הדרמה הגדולה החדשה שלהם- "בופור". לא, אין צורך לשפשף את העיניים. החיילים אותם חיילים, וההר אותו הר, והסרט שהוקרן בקולנוע לפני שנתיים- אותו סרט. רק שתחת ידיה של קשת הוא הפך לסדרה בשלושה חלקים.
קונספט ה-"קודם בקולנוע, אחר כך בטלוויזיה" אינו חדש לטלוויזיה הישראלית, אך לרוב אלה סדרות טלוויזיה שנערכות קודם כגרסה קולנועית ואחרי חצי שנה או יותר מגיעות אל המסך הקטן. במקרה של "מישהו לרוץ איתו" זה הצליח יפה, הביא כמות צופים מכובדת והפך לסדרה ב-HOT. במקרה של "אבידות ומציאות" הגימיק צלח קצת פחות והסרט היה כמעט נטול היגיון עלילתי, בעיה שנפתרה לאחר מכן בסדרה. יש היגיון בריא מאחורי התרגיל הזה- הזכיין זקוק לשעות סוגה עילית, כזו שמקבלת תקציבים רק בקולנוע מקרנות שונות. וכך, בעלות הפקה של סדרה אחת מקבלים תמיכה תקציבית מקרן ומרוויחים כתוספת גם הכנסות בקולנוע.
המקרה של בופור שונה- בופור היה קודם כל, ולפני הכל סרט קולנוע. וככזה, הוא היה יצירה קולנועית שלמה. בדרכו אל המסך הקטן, בופור מרגיש דווקא מקוצץ- לא נראו אתמול סצנות מיוחדות שלא הופיעו בסרט המקורי, אולי אלה יגיעו בהמשך, אבל גם אם כן נזכה לראות סצנה חדשה או שתיים, בופור בשלושה חלקים מרגיש חסר ומאבד את המומנטום הכל כך מיוחד שהיה לו כסרט ואת הקצב האיטי והמהורהר שלו. סצנות נחתכות באמצע על-מנת לעבור להפסקת הפרסומות הבאה- שלוש כאל נרשמו במהלך שעה ועשר דקות צפייה.
אך מעבר להיותן רבות כל כך, ההפסקות לפרסומות רק הדגישו כמה בופור הרגיש כמו נטע זר בלוח השידורים של קשת.כמו חייזר שנחת בעולם אחר שהוא לא מכיר. לפתע החיילים של בופור נאלצים להכיר בפרומונים את עידו רוזנבלום שמסתחבק עם הטייס שלו במונית הכסף. והמוזיקה הנהדרת והמהפנטת של ישי אדר מהפסקול המקורי של הסרט הופסק לטובת צעקה של קריין הקורא לעבור לערוץ הקניות.
פתאום התחדד שוב פעם הפער העצום בין הקולנוע הישראלי לטלוויזיה הישראלית- רגע לפני שידור בופור חזו צופי ערוץ 2 בשתי אמהות שהחליפו את בתיהם לשבוע ימים. כל אחת מהן מקוטלגת אל תוך תבנית ונמכרת בקלות לצופים. האחת "אשת מותגים" שאוהבת להתפנק ולחיות חיים טובים, השנייה "אשת טבע" שאוהבת לצאת לטיול ולמצוא עקרבים. שתי דמויות וקונפליקט ברור. את המנה הזאת כל כך יהיה קל לבלוע, שאפילו קשית אתם כבר לא צריכים. מיד אחריהן - דמויות רבות ומעניינות, קונפליקטים מורכבים, אווירה סוריאליסטית אך מציאותית. אף אחד לא טוען לחוסר הלגיטימיות של הסוג הראשון, אלא לחוסר בסוג השני, כזה חוסר גדול שהיינו צריכים לייבא מן הקולנוע הישראלי, שהוא שם דבר היום בעולם, על-מנת לסגור את משבצת ה"סוגה עילית" של קשת.
התרגיל של קשת הופך את בופור מ"אירוע" ל"ארוחת מיקרו מחוממת בפעם המי יודע כמה". ועדיין- צריך לברך על כל אירוע נדיר כזה בטלוויזיה. מתי בפעם האחרונה יצא לכם לראות על המרקע שלכם אנשים שמתמודדים עם מוות? הקולנוע ימשיך להציב לעצמו חירויות בנושאות בהם הוא מוכן לטפל, והטלוויזיה תמשיך להעדיף, גם בסדרות הדרמה שלה, לחזור לחיק המשפחה החמה ולהתרחק מנושאים כואבים מדי. ובשביל תוכן שונה, אחר, כזה שמוכן גם לאתגר את הצופה צעד אחד קדימה, כנראה נצטרך לחכות שעוד סרט יקוצץ, יתובל בפרסומות ויתקע בסוף עונת השידורים.