גלעד שליט איננו הילד של כולנו. הוא דאגת האמת של כולנו. זה לא אותו הדבר. גלעד שליט הוא קודם כל אדם אוטונומי. הוא אינו ילד. יש לו רשות פרט משלו, גם אם הוא שבוי בידי חוטפיו ובידי המדיניות הדמונית של חמאס ובידי הנורמות הברבריות הרובצות מן המזרח התיכון על אותו מקום בו אמור להיות מרכז המצפון של העולם כולו.
גלעד שליט הוא קודם כל של גלעד שליט לא שאלו אותו אם להקרין את קלטת "אני חי" ברבים. אי-אפשר היה לשאול אותו. כל עוד משתמשים בו, אי-אפשר לבקר אותו ואי-אפשר לדבר איתו באורח חופשי, ואי-אפשר להעמיד אותו בפני הדילמה של להקרין או להקרין. זה נכון, אך מה שנכון מכל ונשאר נכון גם בנסיבות האלה, הוא שגלעד שליט הוא קודם כל של גלעד שליט. הוא של אביו ואמו ואחיו ושל בני משפחתו הקרובים. הוא בנם יחידם. באין גלעד בר חורין לממש את האוטונומיה שלו כאדם, הם בני חורין ואין בן-חורין זולתם לומר בשמו מה שהם סבורים שהוא היה אומר לו יכול היה לדבר בלי מכתיבים ובלי במאים ובלי מפיקים.
הם פסקו, כי הקלטת מותרת בשידור לכלל ישראל ולעולם כולו. אין לאיש רשות להתפלמס איתם על טיבה של ההחלטה הזאת. דעתם של פובליציסטים המצויים בעידן תקשורת ההמונים כפטריות ביער שלאחר הגשם, על מניעיה של המשפחה בקבלת ההחלטה לשדר, גובלת לפחות בהתנהלות ראויה לגינוי.
הקלטת חשפה את הפרטיות שאי-אפשר להצניע אותה הם כמעט אומרים שלא רק גלעד שליט הוא הילד של כולנו, אלא שגם משפחת שליט היא המשפחה של כולנו. זאת לא אמת. משפחת שליט היא המשפחה של השתתפות כולנו בכאב הדורסני שהיא כואבת. לכאוב עם מי שאדם מכבד, הוא לא לנכס אפילו לא רגשית את מי שאדם אוהב. הוא לכבד ולכאוב את חירותו. הם שקלו, אם נועצו במשלה ואם לא, אם קיבלו דעתה, אם לא קיבלו אותה, השאלה מקרעת הלב של שידור קלטת שחרף כל המניפולציות הגלויות שעשו בה צלמיה, חושפת באורח מביך את הפרטיות שאי-אפשר להצניע אותה, של אדם צעיר ששנותיו נגזלות והולכות ממנו בכלאו המטורף, היא שאלה אישית עד אין שיעור של משפחת שליט.
עם משפחת שליט אסור לבוא חשבון, לא בשם האסטרטגיה, לא בשם התבונה המדינית, לא בשם הפסיכולוגיה ומראה העיניים ושפת הגוף וכהנה מיומנויות שהן יותר אסטרולוגיה מאסטרונומיה. משפחת שליט כבר שמעה על הכל. אי-אפשר להתווכח איתה. לא מפני שהוא הילד של כולנו, אלא מפני שהוא הילד, הבחור, האיש, שלה. אבל עם המסך כמו עם נייר העיתון שסובלים הכל, מותר להתווכח.
לקראת התרת השידור מול השידור ולאחר השידור, כשחושינו הטבעיים אמרו לנו בקולם שלהם הברור והצלול תמיד, שעומדים לשדר כפי שאכן קרה, קלטת שהיא יותר מאות חיים מבורך מאין כמוהו, אלא גם באורח בלתי נמנע משהו שהוא יותר מדי אינטימי מכדי שהכל יצפו בו בפומבי גדול, אמרנו לליבנו כי מותר לנו כי על כן גלעד שליט הוא הילד של כולנו. משום כך, הרגענו את חושינו הטבעיים שהזהירו אותנו ודרשו מעימנו לפחות איפוק גדול, משום כך, אנחנו, במשפחה הקרובה, מותר לנו גם אנחנו.
חושינו הטבעיים צדקו. לא כל-כך מותר לנו. אפילו אם יש מי שיכול להבין אותנו, צריכים אנחנו למי שיישר את המראה בפניה, אנחנו עומדים בכדי שניטיב לראות את פנינו.
שליט הוא עדות למה שקורה לכולנו גלעד שליט הוא אדם צעיר הנושא על גבו משקל כבד של גורלנו. הוא קורבן של מלחמה בה נתפרקו אויבי ישראל מכל מערכות החוקים המסדירים את המותר ואת האסור גם לעיתות מלחמה שאינה משגיחה לא איך חיים ולא איך מתים. הוא לא הילד שלנו, אבל הוא עדות למה שקורה לכולנו, לחיים בתוך סכסוך דמים בו בלי כל קשר למטרות העל של סכסוך זה שהם עילה למלחמה אבל לא עילה לפשעי מלחמה, חוטפים איש צעיר מעצימים את קיומו כדי להרבות במחיר שחרורו ומסלקים לחלוטין כל עדות אנושית על עצם חייו, כדי להגדיל עד אימה את הצורך העליון של בני משפחתו ושל בני עמו לדעת אם הוא חי או בריא או שפוי. הרוצה לדעת, שישלם! זה לא אנושי.
הלא האנושי הזה קורה דרך גלעד שליט לכולנו. הוא גורלנו. על כן אנו נאבקים בעבור גלעד שליט. גם מפני זיכוך רגשותינו האנושיים, גם מפני שאי-אפשר לעמוד דומם מול הנער ומול אביו ואמו, אבל גם, יותר מגם כי גלעד שליט שאיננו הילד שלנו הוא אנחנו, הוא הבן שיש לנו, האח שיש לנו, הבעל שיש לנו. אנחנו. החטיפה, השביה, ההעלמה ארוכת הימים והשנים, הם חלק מן המלחמה הנפשעת בה עושים שימוש באדם ובכבודו ובנימי נפשו. גם שחרור הקלטת הוא חלק מן המלחמה בלתי האנושית הזאת.
אם הוחלט, וכך אמנן הוחלט, להראות את הקלטת קבל עם ועולם, צריכים היינו להתפלל לדעת לצפות בה כצפות בעדות לגורלנו שלנו, באיפוק, בשקט, בהרהור הלב, פעם. לא יותר. הקלטת היא לא סנסציה. היא טרגדיה.
