"החוזה החברתי" בין החברה ובין הפרטים החיים בתוכה מאפשר לה - במצבים מסוימים ולפרקי זמן מוגבלים בזמן - להפקיע חלק מזכויותיו של האזרח על-מנת להשיג הישגים חברתיים משמעותיים לטובת הכלל. נקודת ההנחה היא כי הפקעת זכויותיו של הפרט תביא להשגת טובין משמעותיים עבור הציבור - ובאופן עקיף גם לפרט עצמו. צדו השני של המטבע הוא - שבכל זמן בו המדינה מגבילה את צעדיו של הפרט - היא מחויבת לשלומו ולביטחונו.
המדינה יכולה להגביל את חירותו של נער צעיר - ומחייבת אותו להתייצב מדי בוקר בבית הספר, על-מנת להשביח את השכלת הדור הצעיר במדינה. אותו הנער ימצא את עצמו מאוחר יותר מוגבל לשלוש שנות שירות צבאי, על-מנת לאפשר לשאר האזרחים לחיות חיי שגרה. ואם יפשע העלם הצעיר - תישלל חירותו לחודשים או לשנים על-מנת לשמור על הסדר הציבורי.
בכל הדוגמאות האלה - מחויבת המערכת בה נמצא אותו אדם על-פי חוק - לשמור על חייו ועל בריאותו. כך - סעיף 76 בפקודת הפעולה של השב"ס מחייבת אותו במפורש להבטיח את שלומם של האסירים על כך הכרוך בכך. מטרתו של השב"ס הוא לדאוג שהכלוא יגיע למשפט בשלום, יחזור משם בשלום, וישתחרר בשלום.
ברוח זו - מעולם לא נשמעה מצד מערכת החינוך או מערכת הביטחון טענה, כי "אינם יכולים למנוע מן האנשים הנמצאים תחת חסותם להתאבד", וזאת למרות שתופעת ההתאבדות קיימת גם במערכות אלה.
אסירים - קל וחומר עצירים - הם אנשים שנמצאים במצב פגיע במיוחד: נסיבות טרגיות הביאו אותם אל העולם הפלילי, ובעת מעצרם חרב עליהם עולמם. הם מנותקים ממשפחתם, חירותם נשללת, והם מוכנסים למשטר מחמיר בחברת אנשים מתחתית החברה. עם ובלי קשר לחומרת הפשעים שביצעו - בעת מעצרם (אפילו במקרים של טופז וגולדרינג) עדיין עומדת להם זכות החפות, ועל כן - חובה לשמור עליהם בשבע עיניים ולדאוג לכך שלא יפגעו בעצמם. הרעיון העומד מאחורי גישה זו מבין את מצבם הנפשי הקשה של הנכלאים ושואף לוודא שלא ייעשו לעצמם דברים שלא היו עושים בנסיבות אחרות.
הדבר נכון גם לגבי אסירים שהורשעו בדין - כלפיהם מחויבת המדינה בתהליך שיקום משמעותי שישיב אותם אל החברה החופשית כאנשים טובים יותר ומסוכנים הרבה פחות מטבע הדברים - הישארותם בחיים הוא תנאי בסיסי לכך.
שירות בתי הסוהר אחראי לא רק לחייהם של הכלואים, אלא גם לשלומם. בהתאם לכך פסק בית המשפט לא פעם פיצויים לאסירים שנפגעו על-ידי אסירים אחרים במהלך תקופת כליאתם, וכאשר סבר כי השב"ס התרשל בשמירה על ביטחונם.
מצבם העגום של העצירים והאסירים אינו פוטר את החברה מלדאוג לחייהם ולשלומם, אלא דוקא מטיל עליה אחריות מיוחדת לעשות כן. ההתבטאויות לפיהן לא ניתן לשמור על חייו ושלומו של כל אסיר מהוות פתח לשמיטת אחריות, ועידוד-שבשתיקה למי שחפץ להתאבד.
שירות בתי הסוהר הוכיח בעבר כי באמצעות צעדי מנע, מחשבה נכונה ובעיקר פקיחת עין על אסירים המועדים לכך - ניתן לצמצם מאד את התופעה. למרות הקושי שבדבר - זוהי עדיין מחויבותה של המערכת.
