ביולי 1976 נתן את חייו אחיו של ראש הממשלה, יוני נתניהו, משום שממשלת ישראל רצתה להעביר מסר למחבלים. המסר שהועבר היה חד וברור. לא ניתן לסחוט את ממשלת ישראל על-ידי חטיפת מטוסים. לא רק יוני שילם בחייו כדי להעביר את המסר. ארבעה מנוסעי המטוס שילמו בחייהם וחייל צה"ל אחד נפצע קשה. מזכיר האו"ם גינה את הפעולה. אך המסר הועבר, ומאז המחבלים הפסיקו לחטוף מטוסים בניסיון לסחוט את מדינת ישראל. בראשות הממשלה ההיא עמד יצחק רבין ושר הביטחון היה שמעון פרס.
במאי 1985 שיגרה ממשלת ישראל, בראשות שמעון פרס ובתפקיד שר הביטחון יצחק רבין, מסר שונה לחלוטין לארגוני המחבלים. היא שחררה 1,150 אסירים בהם כאלה שנשפטו על רצח אזרחים רבים, תמורת שחרורם של שלושה חיילי צה"ל שהוחזקו על-ידי ארגון הטרור של אחמד ג'יבריל. בעקבות השחרור, 60% מהמחבלים ששוחררו חזרו לבצע פיגועים, והאינתיפאדה הראשונה יצאה לדרכה. גם אז הבינו המחבלים את המסר, והם ממשיכים בעקביות לחטוף חיילים ואזרחים ישראלים כדי להשתמש בהם כקלפי מיקוח, ואנו ממשיכים לשלוח להם את אותו המסר - תמשיכו, זה כדאי לכם. בעקבות כל שחרור מחבלים אנו עושים חשבון נפש ואומרים לעצמנו - לא עוד. בחטיפה הבאה כבר נלמד את הלקח ונגיב אחרת, אך הלקח אף פעם לא נלמד.
כנראה שאין זה מקרה, שאת השרשרת הבלתי פוסקת הזו של חטיפות ושחרורים ניסתה ישראל לנתק דווקא כאשר ראש הממשלה היה שוב יצחק רבין. באוקטובר 1994 נכשלה פעולת החילוץ של נחשון וקסמן, אשר נחטף בצומת הטייסים על-ידי מחבלים בעת שעלה על טרמפ. בפעולה נהרגו שני חיילים כולל נחשון וקסמן עצמו, ונפצעו שבעה. בשאר המקרים, כמו במקרה של גולדווסר ורגב, ובמקרה של אברהם, אביטן, סואעד וטננבאום, ואפילו במקרה של רון ארד (למרות שעקב מותו והעלמו בתוהו ובוהו של מלחמת האזרחים הלבנונית לא היה ניתן להוציא שום עסקה לפועל), חזרה ישראל על המסר של מאי 1985.
גם בעקבות חטיפתו של גלעד שליט חזרה על עצמה הדינמיקה השגרתית. בתחילה הצהרות תקיפות של "לא ניסחט", בהמשך מוקם מטה מאבק לשחרור החטוף, ומתחיל הלחץ הציבורי, ואז המחבלים יודעים שרק צריך לחכות מספיק זמן והממשלה תישבר ותיתן להם כל מה שידרשו. כעת טוענים אלה שדורשים לשלם כל מחיר תמורת שחרורו, כי חבל על הזמן מאחר וממילא בסופו של דבר נשלם את המחיר הזה. הפעולה של מטה המאבק אכן מבטיחה שהם יצדקו בסופו של דבר. נשאר רק לברר כיצד ניתן למנוע את בזבוז הזמן. הפתרון הוא כנראה להקים כבר כעת את מטה המאבק למען שחרורו של החטוף הבא, ולהתחיל ללחוץ על הממשלה מבעוד מועד לשלם כל מחיר גם בפעם הבאה. כך, זמן קצר לאחר שייחטף החטוף הבא, כבר תהיה ממשלתנו מוכנה לשלם כל מחיר. העניין הוא בנפשנו, מאחר והחטוף הבא יכול להיות כל אחד מאיתנו.
תאמרו בוודאי, זה אבסורד. הרי החטוף הבא לא נחטף, למה לפעול לשחררו? אך אם לסמוך על דבריו של חאלד משעל הם מתכוונים לחטוף "עוד שליט ועד שליט". לכן, לפעול צריך. השאלה כיצד. אולי מטה המאבק לשחרור החטוף הבא צריך לפעול לביטול המניע לחטיפתו במקום לשחרורו? אולי הוא צריך להפסיק את הבלבול בין מורשת רבין למורשת פרס, ולדרוש ששחרור שליט יעשה רק באופן צבאי, ולו גם תוך סיכון חיי אדם? שאלות קשות. הגיע הזמן שהמטה לשחרורו של החטוף הבא יוקם לאלתר ויתחיל לתת את הדעת על התשובות לשאלות הללו. המחבלים כבר מתכננים את החטיפה הבאה. למה שאנחנו לא נתכנן כבר את השחרור הבא?
