חישבו, חברים, על היום שאחרי - גלעד בביתו, עם ישראל מזיל דמעות. פה ושם ההתרגשות מופרת בעקבות תמונות המחבלים המשוחררים והפגנות הניצחון של האויבים, ודמעות המשפחות השכולות שרוצחי קרוביהם שוחררו. אך שוב חוזרת ההתרגשות למראה גלעד היקר שחוזר עם הזמן למשקלו המקורי, ולקריאת דפים שלמים בעיתונים המתארים את ימי השבי הנוראים.
פתאום, והלוואי שכל זה בדמיוני בלבד, שומעים בתקשורת על פיגוע נורא. זמן מה אחר-כך, מספרים לנו שמבצע הפיגוע הוא ממשוחררי עסקת שליט. מאוחר יותר שומעים על פיגוע נוסף ועוד פיגוע ועוד פיגוע, עוד הרוג ועוד משפחה שכולה. אינני רוצה להרחיב בעניין, כי כבר הזהירו על כך רבים וטובים ממני ועל כן, אתמקד בעניין אחר:
איך ירגישו גלעד ומשפחתו.
[עלי לציין מראש שלא תהיה שום הצדקה להאשים את גלעד ומשפחתו בהתפרצות הטרור, ומי שיעשה זאת יהיה רשע מרושע, שהרי האשמה היחידה תצטרך להיות מופנית כלפי הממשלה בלבד, או לתומכי העסקה מהאופוזיציה במידה שיהיה להם חלק בביצועה].
אני מדמיין לעצמי את גלעד מסתכל על תמונות ההרוגים על-ידי המחבלים ששוחררו בעסקתו ושואל את עצמו: מה, הם נהרגו בגללי? הוא יתחיל לשנוא את עצמו ויזדקק לפסיכולוגים ולפסיכיאטרים (משפחתו תחוש אגב ברגשות דומים). גלעד עוד עשוי לומר: כמה חבל שלא החזרתי את נשמתי לבורא בזמן השבי עצמו, אז הגוף שלי היה שבוי וכמובן גם הנשמה, אך היום שבויים גם הגוף, גם הנשמה וגם המצפון. לא יועילו אלף פסיכולוגים, שבצדק יטענו שאין הוא אשם ושאף אחד לא ביקש את דעתו על העסקה בעודו בשבי החמאס, וגם להורים לא יועילו אלף פסיכולוגים, שיטענו שכל הורה אחר היה נוהג כמותם, ואפילו אנוכי, כותב הדברים, הייתי נוהג כך לו הייתי באותו המצב.
אני זוכר שראיתי בזמנו את הדף הראשי של אחד מעיתוני "בשבע", שהיה מלא כולו בתמונות של נרצחים על-ידי מחבלים שביצעו את זממם אחרי ששוחררו מהכלא הישראלי. הנה, אפילו ההסכם הקטן של שחרור מספר אסירות תמורת קלטת, עשוי לעלות ביוקר, שהרי כבר הספיקה אחת מהאסירות לקרוא לעוד חטיפת חיילים.
גם הדת היהודית אוסרת פדיית שבויים בכל מחיר על-מנת לא להרגיל את שונאינו להרבות בכך, ומפורסם סיפורו של המהר"ם מרוטנברג זצ"ל, שהתנגד בעצמו לשחרורו מהשבי עבור הסכום הכספי ה"סופר"-מוגזם שנדרש לשם כך, וכך הוא נשאר שם עד יום מותו וגופתו נשארה בשבי אף מעבר לכך.
ברור שקל לי באופן יחסי (כי גם לי קשה) לכתוב את הדברים כי אינני שבוי ואף לא אחד ממשפחתי מצוי בשבי החמאס, אך ייתכן שדווקא בשל כך גם קל לי לראות יותר את המציאות הנכונה.
אם כן, מה עושים?
אם מחליטים שלא לפעול, אז לפחות לא לדבר על עסקים עם החמאס כי זה משפיל אותנו וזה אינו מכובד לעם כמו שלנו החפץ בחיים. והרשעים, מבחינתם, יכולים להמשיך לשבור את הראש מה לעשות עם חייל ישראלי שאיננו מועיל, ועל הפגיעה בפוליטיקה הפנימית שלהם על כך שלא הצליחו במשימתם. אך מבחינתנו, עדיף כן לפעול, רק בצורה שונה לחלוטין, וכאן אני משאיר את ההזדמנות למוחות חכמים ומבינים משלי כמו של שר החוץ ליברמן למשל, רק שהכיוון צריך להיות בפגיעה בחמאס ובמנהיגים שלהם על כל יום שגלעד לא משוחרר, בתוספת איום על תגובה קשה בעקבות כל מום שיתגלה על גלעד לאחר שישוחרר על-מנת לא לגרום להם להתעלל בו לפני שחרורו. בנוסף לכל, חייבים לשנות את החוק ולהציע עונש מוות או הגליה לכל מחבל המסכן את בטחון המדינה ולמנוע בכך סחטנות עתידית עבור שבויים, ולמנוע מאיתנו את החזקתם והאכלתם של אלפים משונאינו.
אם יבואו בטענות מהאו"ם, נזכיר להם, שאפילו בארצות הברית קיים עונש מוות, ואף במדינות טובות ונחמדות אחרות.
אך שוב לעיקר דבריי - אכפת לכם ממשפחת שליט? אוהבים את גלעד? אז כדי שהם לא יסבלו מצפונית ולא ישנאו את עצמם וירגישו רגשות אשם לכל חייהם - אם לא למעננו אז למענם - לא להסכם שליט תמורת טרור.
