לפני למעלה משלושים שנה, בחורף מושלג במיוחד, הזדמנתי למינכן. בתחנת הרכבת עתירת הרציפים קרצו לעברי מתוך לוח הנסיעות הגדול שמות שונים ומשונים של ערים ועיירות, שהגייתם מצריכה מבטא גרמני וגם אורך נשימה.
ומבין השמות הללו לכד את עיני שם לא ארוך ולא קשה להגייה:
DACHAU עמדתי מול השם המצמית הזה במשך דקות ארוכות. דכאו.
מקץ הדקות הארוכות הללו נשאו אותי רגליי אל הקופה ושם נשרה מבין שפתותי המילה דכאו.
אני ברכבת לדכאו.
ובקרון - גרמנים ארוזים היטב במעילים כהים. מין שינלים כאלה.
והנוף הנשקף מהחלונות מרהיב ולבן.
ומסביב שקט מוחלט.
כי אנחנו נוסעים לדכאו.
כעבור כחצי שעה הרכבת מגיעה לרציף.
ושם ברציף שלט נושא את האותיות המצמררות:
DACHAU אני חוצה את העיירה ברגל.
ובעיירה - ילדים בלונדינים גולשים להנאתם בשלג.
אני מתבונן בהם, בילדים הבלונדינים, ומחפש, לשווא, את העומס הנפשי שאמור לרבוץ על נשמתו של מי שמתגורר במקום ששמו דכאו.
ובפאתי העיירה - המחנה. דכאו הוא מחנה הריכוז הראשון שהוקם על-ידי הנאצים, ושימש אב טיפוס למחנות שהקימו הנאצים בהמשך. מין פיילוט שכזה.
מספרים לנו שתאי הגזים שהוקמו במחנה לא הופעלו. איזה מזל.
אבל המשרפות עבדו.
והילדים של דכאו גולשים להם בשלג במרחק של רגע מהמשרפות.
ועכשיו - נפשה של דכאו נקשרת בנפשה של ראש העין בברית ערים תאומות.
ממש תאומי מנגלה.