הר הבית כמבחן ריבונות

סגירת הר הבית למוסלמים באה לאחר גל המהומות הערביות הנוכחי, ומחשש ממנהגם המסורתי לרגום באבנים את משתתפי ברכת הכוהנים ברחבת הכותל. הר הבית הוא המקום הקדוש ביותר ליהודים והכותל המערבי אינו אלא הזנב שלו, תחליף שנכפה על היהודים בחולשתם, בדיוק כמו מגבלת הגישה עד המדרגה השביעית בעלייה למערת המכפלה בחברון. גם בחברון לא הביא השחרור ב-1967 שוויון זכויות ליהודים, אך בעוד ששם פילסו יהודים עקשנים דרך למימוש זכויותיהם במערה, בירושלים, משאת נפש כל הדורות, ויתרנו מרצוננו על הריבונות כתוצאה מהלך רוח גלותי ופחדני. הנסיגה הישראלית הראשונה הייתה למחרת שחרור ירושלים מהמקום החשוב והקדוש ביותר, מציפור הנפש הלאומית, כשנמסר הר הבית לוואקף המוסלמי ללא כל לחץ או אילוץ. מכאן ואילך הפך הזלזול והוויתור על נכסים לאומיים לסמל המסחרי הישראלי. אין מדובר רק בוויתור סמלי כי שליטת הערבים במקום הרגיש מאפשרת להם להדליק את המזרח התיכון מתי שרק ירצו. ירושלים, הנזכרת בתנ"ך מאות פעמים, אינה נזכרת בקוראן כלל. מעולם לא הייתה חשובה לאיסלאם במעלה ראשונה, הוזנחה על ידו לאורך דורות וקדושתה החריגה החלה רק בעקבות המאבק על הארץ מול היהודים, ככלי להסתה והצתה של העולם המוסלמי. כשמוסלמי הנמצא מדרום וממערב לכיפת הסלע כורע להתפלל כשפניו למכה, מופנים אחוריו לכיפת הסלע. משחק הכדורגל של ילדים ערבים שראיתי ברחבת הר הבית מצביע על גודל קדושת המקום עבורם. ניתן להמר כי ליד הכעבה במכה זה אינו קורה. ישראל שתקה כשהוואקף ערך בהר עבודות בנייה נרחבות, בניגוד לחוק, תוך השמדה בלתי הפיכה של אזורים שבהם עשויים היו להימצא ממצאים ארכיאולוגיים מדהימים מבתי המקדש שלנו. שיירה לילית של 150 משאיות שפכה את השרידים בסמוך, כשכל שנותר לארכיאולוגים ישראלים הוא לחטט בעפר ולנסות להציל משהו מהקטסטרופה. בניגוד לפסיקת בג"צ, מונעת המשטרה תפילה של יהודים על הר הבית, ומנהלת מערכת אפליה בלתי נתפסת כשיהודים נבדקים בכניסה בקפדנות משפילה, בעוד שתיירים עוברים חופשי והמוסלמים לא שואלים איש. ישראל שותקת ההפקרות הזו משולבת בהפקרות ובהיעדר ריבונות מול הפלג הקיצוני המרדני של ערביי ישראל בראשות ראאד סלאח, ראש התנועה האיסלאמית הצפונית. שיטותיו וסגנונו דומים לאלו של המופתי הירושלמי שהדליק פרעות ומרידות במאה שעברה. השיטה היא המצאת עלילות על "מזימותיה של ישראל" להחריב את המסגדים, הכחשת הזיקה היהודית למקום, הסתה וארגון מהומות דתיות ושלהוב יצרי הערבים מבית ומחוץ. ההבלגה נוכח ההסתה זהה להבלגה על הבנייה הבלתי חוקית והעבריינות הערבית הנרחבת ומלבה אותן. הפרקליטות, התקשורת והשמאל, הגיבורים הגדולים נגד המתנחלים, שוכחים את כל התוקפנות ותירוצי שמירת החוק כשמדובר בערבים. במקום להשליט סדר, לשלול אזרחות ולגרש את ראשי המסיתים, ישראל שותקת ובכך דוחקת רוב גדול ודומם של אזרחים ערבים שומרי חוק אל זרועות הקיצונים. המצב בהר הבית משמש כראי להתנהלות הכללית. אוסלו, הינתקות, עסקות שבויים מפוקפקות, ויתור על נכסים לאומיים, אפליה ואכיפת חוק דרקונית נגד הנאמנים שבאזרחים, מול הבלגה כלפי האויב - מבטאים היטב את נבואתו של המשורר אורי צבי גרינברג: "השולט בהר שולט בארץ".