בימים אלו היינו צריכים לעלות ולראות בהר בית ה', ולשמוח בשמחת החג. את הראייה החליפה היראה ולא מפני מי ששיכן שמו בבית הזה, אלא מפני אויבינו הקמים עלינו לכלותנו. למעשה, מדינת ישראל גזלה את הר הבית מהעם היהודי, והעבירה אותו לידי הגזלן המוסלמי. ביום בו צימרר מוטה גור את העם היהודי בקריאתו "הר הבית בידנו", באותו יום ממש קרה הדבר הנורא. שר הביטחון משה דיין הורה להסיר את הדגל מהר הבית ולמסור את מפתחות ההר למי שחמס אותו מידנו. למעשה, מאותו רגע הפכה מדינת ישראל את המתנה הגדולה שנתן לה ה' בניצחון הניסי במלחמת ששת ימים, ממעשה מוסרי של החזרת הארץ לבעליה, למעשה כיבוש מתועב. התנכרותה של מדינת ישראל לחלום ותפילת הדורות היהודית, היא שורש הפורענות לצרות הפוקדות אותנו, ולרדיפה הבינלאומית.
המקום אשר בחר ה' להיות מעיין הקודש לעם ישראל ולעולם כולו. המקום שאמור להיות מקום תפילה עולמי "כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים", מגדלור הקודש הזה, הופקר בידי מי שמפנים אליו את אחוריהם, וממקום זה מפיצים את תרבות החרב והשנאה בעולם.
במשך שנות הגלות היו בין גדולי ישראל שקראו לעם ישראל לקחת אחריות ולממש את חובתו בעלייה לארץ ובבניית בית המקדש, ולא רק להתפלל כדבור התוכי וכצפצוף הזרזיר, אולם רובו של העם וחלק גדול ממנהיגיו העדיף לסבול את הגלות ולחכות לפתרון שיבוא משמיים. אין ספק שרק התנועה הציונית הצליחה להניע את המוני עם ישראל לממש את האחריות לגורלם לעזוב את הגלות ולעלות לארץ. הציונות הצליחה באופן מדהים ממש להוליך את עם ישראל חזרה לארצו. אולם יחד עם זאת, הרעיון ש"ככל העמים בית ישראל", הרצון להיות עם ככל העמים, להיות נורמליים בכל מחיר, עומד היום בעוכריה של הציונות ומדינת ישראל, ומוביל להתפוררותה ולהתפרקותה. ההצלה היחידה יכולה לבוא מחזרת עם ישראל לא רק לארצו, אלא גם לעצמו. תהליך זה יכול לרקום עור וגידים על-ידי חבירה בין לקיחת האחריות והמעשה האנושי שהצליחה להניע הציונות, לבין עולם הקדושה שמבטאת הזהות היהודית. חבירה זו צריכה להיות בכל תחומי החיים: בתרבות, בצדקה ובחסד, בצבא, ברפואה, במדע ובכל תחום, אך החיבור הפיזי שלה בא לידי ביטוי "במקום אשר בחר ה'" במקום המקדש.
בימי חג אלו, בהם הדרישה לעלות ולראות בהר בית ה' הייתה צריכה לצאת מגדולי ישראל, מול גזלת הפורעים המוסלמים, מצער לראות כיצד
חובר הרב אלישיב למי שהוביל את מדינת ישראל לתהליכי חורבן הרס ורצח יהודים כמו
שמעון פרס. במקום לפרסם את האיסור של עליית נוכרים להר הבית המוסכם לכל הדעות, בוחר הרב לפרסם דווקא את האיסור ליהודים השנוי במחלוקת. השתיקה המכוונת מול אויבי ישראל העולים להר תחת ריבונות מדינת ישראל כדי לגזול אותו מהעם היהודי, מתפרשת בהכרח כהסכמה למעשה הגזל, ועל כך לא ניתן לשתוק.
לו היה הרב אלישיב חרד לכבוד ה' וביתו, היה עליו למצוא דרך נאותה יותר להביע את דעתו ההלכתית. דומני שדברי האור החיים הקדוש בפירושו לתורה (ויקרא פרק כה, פסוק כה) מתארים את חדשות היום בצורה הקולעת ביותר. "והודיע הכתוב כי גאולתו (של בית המקדש) היא ביד הצדיק אשר יהיה קרוב לה', על דרך אומרו (לעיל י, ג) בקרובי אקדש, הוא יגאל ממכר אחיו... והגאולה תהיה בהעיר לבות בני אדם ויאמר להם הטוב לכם כי תשבו חוץ, גולים מעל שלחן אביכם... ובזה יגאל ה' ממכרו,
ועל זה עתידין ליתן את הדין כל אדוני הארץ גדולי ישראל, ומהם יבקש ה' עלבון הבית העלוב".
