יש חגים שהם בבחינת שלוחות, המעורות באילן הגדול ומקבלות את יניקתן מאותה הקרקע, אבל צצו ופרחו בפני עצמן לאחר זמן מה וגם הניבו פירות. חג כזה הוא שמחת תורה. החג התפרסם, לראשונה, במאה ה-14, ומאז חוגגים אותו כיום סיום התורה והתחלתה, בהקפות, בהילולה וחינגא, בסעודות ובמשתאות. ההקפות והריקודים, כמו כל שאר הטקסים הקשורים בחג, הם פרי התפתחותם של דורות.
השמחה בסיום קריאתה של התורה כבר נהגה בימי התלמוד. באותה תקופה היה החג ידוע כ"יום טוב אחרון". רק בתום תקופת הגאונים החלו לכנותו "שמחת תורה", ואף בימי הביניים עדיין לא נתקבל השם הזה בכל קהילותיה של ישראל ויש שקראוהו גם: "יום טוב שני" (של שמיני עצרת). כדי שלא יהיה פתחון-פה לשטן לקטרג שכבר סיימו את התורה ואינם רוצים עוד בקריאתה, התקבל המנהג להתחיל מייד, לאחר סיום ספר "דברים", את הקריאה בספר "בראשית".
שמות רבים של חיבה יש לתורה: אחד מהם הוא "כלה", לפי שהתורה מאורסת לישראל, בעוד שהחתונה הייתה על הר סיני בעת מתן תורה. לכן, חג סיום התורה הוא כעין סעודת-חתונה והמסיים את קריאתה נקרא "חתן תורה".
שני כתרים בראשונה היה "חתן תורה" קורא את פרשתו ואחר כך קורא את פרשת "בראשית" בעל-פה, לפי שאין מוציאין שתי תורות לקורא אחד. במרוצת השנים חל שינוי בסדר הקריאה ונקבע שהמתחיל בתורה יהיה עולה חדש. העולה הזה קרא את פרשתו, פרשת "בראשית", ואז החלו חולקים גם לו כבוד, "כי גם הוא חתן נעלה", ומאחר שהמתחיל בתורה הוא "חתן" לכל דבר, החלו קוראים לו "חתן בראשית". תחילה היו החתנים הללו מחשובי העיר, תלמידי חכמים היודעים את התורה ובשתי העליות לתורה היה משום כבוד והערצה לתורה וללומדיה.
במרוצת השנים החלו למכור את העליות לתורה לכל המרבה במחירן. במספר קהילות הרבו לחלוק כבוד ל"חתן תורה" ול"חתן בראשית". נהגו להעמיד להם חופה בצאתם מבית הכנסת, כשאבוקות גדולות דולקות בידיהם, ומנגנים שלא מבני ברית היו מלווים אותם לבתיהם בכלי-שיר.
סעודות ה"חתנים" היו ידועות בכל תפוצות ישראל ובמיוחד התפרסמו בערי גרמניה, שם כיבדו גם את נשות ה"חתנים" וקראון "כתות", וכל ההוצאה חלה על חתן תורה ובראשית.
ומאחר שאין התורה מתקיימת לאמיתה אלא בארץ ישראל - קושר לו היהודי בשמחת תורה שני כתרים: כתר תורה וכתר מלכות. לפיכך נתחברו לכבוד החג מספר תפילות ופיוטים המדברים בשבח הגאולה ומלכות ישראל.