דומה כי בדורנו השפיעה ההשגחה רוב הצלחה וישועה על עמה במאבקיו לתקומה, לקיום ולביטחון. על כן מפליא הדבר, כי שוב נשמעים בקרבנו, בקולות גוברים והולכים, טיעונים שחשבנו כי כבר אבד עליהם כלח: לעם ישראל יאה ההסתגלות לרצון זרים וההכנעה בפני דינן של מעצמות ושליחיהן, אף אם התנהגות זו כרוכה בהשלמה עם השפלה ובכניעה לעריצות. קרובים הדברים לשלילת הזכות להשיב מלחמה שערה למבקשי נפשנו.
בראשית הציונות כתבנו ויצרנו יצירות אמנות בזמר ובשיר, שהביעו הערצה לגיבורי מופת, מיהושע בן-נון ושמשון הגיבור דרך המכבים ועד טרומפלדור הגיבור ש"טוב למות בעד ארצנו" על שפתיו. בין הגיבורים בלטה במיוחד דמותו של בר-כוכבא. כל אבות הציונות - המעשית של חובבי ציון, המדינית של הרצל, "יהדות השרירים" של נורדאו, הרוחנית של אחד-העם, הדתית של הראי"ה קוק, הסוציאליסטית של בורוכוב ועד "הציונות הרוממה" של ז'בוטינסקי - אימצו את כושר הלחימה ואת העמידה על הנפש כערכים עקרוניים,ושעליהם הושתת החינוך מגן הילדים עד הפלמ"ח.
בהדרגה ובעיקר אחרי הניצחון של מלחמת ששת הימים וכריאקציה לניצחון, החלה גם ריאקציה למיתוס הגיבורים הלאומיים. הפולמוס עבר מליצנות על חשבון דמותו של טרומפלדור לכירסום בהילת דמותו של בר-כוכבא.
אנשי אקדמיה וגנרלים בדימוס הביעו ביקורת וחרטה, על כי בשלהי ימי בית שני מרדו אבותינו בקיסרות רומי האדירה, במקום להיכנע לה, ועל כי עקב מרידותיהם חרב הבית וגלה עם ישראל מארצנו. מאז, שמעון בר-כוכבא, ראש המרד בביתר, ושאר גיבורינו הקדמונים מושמצים ומוצגים כהרפתקנים פוחזים וכקנאים פנאטיים חסרי תבונה ואחריות. מסר זה קיבל גושפנקה אינטלקטואלית במטרה להשפיע על המחשבה הפוליטית בקרב צמרת ההנהגה בארץ, הנוער והעם בכלל.
עיקר הוויכוח הערכי החינוכי מגולם בדמותו של בר-כוכבא דווקא משום שמקרב דמויות המופת בהיסטוריה שלנו זו במיוחד התחבבה על העם ועל הנוער. בדמותו של בר-כוכבא ראה האלוף (מיל.) יהושפט הרכבי המנוח את חוסר המציאותיות, ואפילו חוסר האחריות, שבמגמות האסטרטגיות-פוליטיות הרווחות; הוא התריס שהמרד של בר-כוכבא היה חסר סיכוי וחסר טעם מלכתחילה, וכי החורבן שבסופו לא היה אלא תוצאתו הטבעית והצפויה. כן הדגיש, כי הוא רואה דמיון מחריד בין עמדת המורדים דאז לבין עמדות חוגים אקטיביסטיים בימינו, כגון המתנחלים.
לעומת זאת הרכבי העלה על נס את תורתו של ירמיהו הנביא, שהתנגד בשעתו למרידת צדקיהו מלך יהודה במלכות בבל. בעמדתו זו של ירמיהו הוא ראה מִשנה מדינית ותחילתה של מסורת בחשיבה פוליטית שאותה כינה "מציאותיות ערכית", אשר ברבות הימים הפכה מרכיב ערכי אופייני, לדעתו, לגישתה העקרונית של היהדות ליחסיה עם אומות העולם, ואשר מצאה כביכול את ביטויה הבולט ביותר בפרישתו של רבן יוחנן בן-זכאי מירושלים הנצורה ערב החורבן.