במסגרת פסטיבל הסרטים ה-25 שהתקיים השנה בחיפה, ראיתי מחוץ לתחרות (משום מה?!) את הסרט התיעודי "מדינת אכזיב, מקום של אהבה" - סרטה של הבמאית והעורכת הוותיקה אתי ויזלטיר, בהפקה משותפת עם מפיק הטלוויזיה הוותיק אהרון גולדפינגר.
הסרט בן 55 הדקות הוקרן הרחק ממרכז הפסטיבל – במוזיאון לאמנות יפנית "טיקוטין" שנמצא בסמוך למלון דן כרמל – חבל שהפסטיבל החיפאי לא משכיל לרכז את החומרים הקולנועיים הישראלים החמים והמעניינים יותר סמוך למרכזו, בכך הוא מרחיק אותם ממוקד הזרקורים וההתעניינות, שלא לדבר על השעה המוקדמת (והמוזרה!) בו נערכה בכורתו של סרט זה – שלוש וחצי אחר-הצהריים, אומנם ביום שהוא חול-המועד, אבל בכל זאת זוהי עדיין שעה שקטה של מנוחה.
רציתי לשאול ושאלתי את הבמאית ויזלטיר על מה הסרט – והיא השיבה שהוא על השנים היפות של האהבה, על מקום שהיו נוסעים ובאים אליו על-מנת להרגיש את החופש ואת המוזיקה של אותן שנים נאיביות בהיות המדינה צעירה ורכה, וחוץ-לארץ יקרה ורחוקה.
הגיבור בשר-ודם של הסרט (מלבד "הגעגוע לאותן שנים" שהוא גיבור בפני עצמו) הוא אלי אביבי מייסדו וממציאו של כפר הנופש אכזיב שהוקם בדרך לא דרך על חורבותיו של הכפר הערבי א-זיב שתושביו התבקשו לעזוב למספר ימים במהלכה של מלחמת השחרור.
במשך השנים, אלי אביבי – רובינזון קרוזו או טרזן צפוני מקומי, שהצטיין תמיד ברוחו המיוחדת ובשליטתו המיומנת בהתעניינותם של כלי התקשורת במעשיו – הפך את המיזם הנופשוני שלו לכפר של חופש, מוזיקה, שתייה ועישונים – שמיטב סליבריטאי המדינה לא יכלו שלא להשתתף בחגיגותיו וגלגוליו הרבים, עד להפיכתו של הכפר למדינה ושל אביבי עצמו לנשיאה הבלתי מעורער של אותה מדינה.
הסרט מציג בעזרת חומרי ארכיון, שירה וזמר, ובנוכחותם של אביבי בן השמונים ורעייתו רינה הצעירה ממנו בחמש עשרה שנה, את רוחה וכוחה של אותה תקופה שעברה, פגה והתמוססה.
מה שנשאר שם היום בכפר הנופש הם חורבותיו של הכפר הערבי הנטוש, המבנים שאביבי הקים, האוסף הגדול של העתיקות שהוא אסף או שלה מן הים, והמאגר העצום של צילומי הבחורות בעירום שהוא צילם במשך כל אותן שנים מתוקות ורחוקות.
לבמאית ויזלטיר, חשוב להציג ולהתרפק על אותן שנים ועל אותה תקופה בעוד לבני הזוג אביבי חשוב שמפעל "מדינתם" ימשיך איכשהו גם אחריהם, בעוד שידוע שהקרקע אינה שלהם והיא רכושה של "מדינה אחרת" ורשומה במינהל מקרעי ישראל ורשות הגנים הלאומיים כנכס נדל"ני השייך לציבור.
השנים והנשים הרבות חלפו, והאורות המעטים שהיו כבים והולכים – מה יהיה על המפעל הציוני, החלוצי האוונגארדי של אלי אביבי ורינה רעייתו?! מי ייכנס לגלבייה הלבנה שלו?! – אפילו בן אחיו, השחקן החביב בעל הקסם האישי שי אביבי ("החמישייה הקאמרית", "אדמה משוגעת") מסרב בנימוס להצעה להיות הממשיך, היורש הטבעי – הוא פשוט לא בנוי לגורל הזה שגוזר על האדם להתנתק כליל משלל התחברויותיו האורבאניות. אבל לסרט – שי אביבי תורם מהלצותיו, מגעגועיו, ומאהבתו שאינה תלויה בדבר לדודו המוזר שכה הרחיק לכת במשובותיו וביצר אספנותו. תוך שהוא מדפדף במגירות העמוסות בצילומי הבחורות העירומות מכל רחבי העולם הוא אומר, בערך כך: "האמת דוד, לא ראיתי הרבה אמנות בתוך כל החרמנות".
מדינת ישראל הצעירה איפשרה לאביבי המרדן הנון-קונפורמיסט להשתלט על הלוקיישן הצפוני ולהפוך אותו ל"אי אישי שלוֹ" ולמקום מפלט לכל המי ומי, ולאלה שבאו אחריהם. מליצי יושר של התופעה הם העיתונאי והסופר יגאל סרנה, הסופר ואיש התובנות הציוניות יורם קניוק, עורך העולם הזה המיתולוגי
אורי אבנרי, השחקנית והשדרנית רבקה מיכאלי, ועמנואלה עמיחי – בתו הנחמדה של המשורר הידוע שכתב שם במדינה הצפונית רבים משירי האהבה שבתו מתענגת בקריאתם.
במאית הסרט לא שופטת את הנשיא אביבי על משיכתו האובססיבית והתעסקותו עם כל-כך הרבה נשים, היא לא נכנסת לפן המאצ'ואיסטי שלא מוצא היום חן בעיניהן של נשים וגברים כאחד, היא לא שואלת אותו במישרין, למשל: למה הוא חושב שהאתר הוא לגמרי שלו?! ולמה הוא חושב בכלל שהוא צריך להוריש אותו לבן משפחה?! היא צודקת בדרכה שלה, שכן היא רוצה להזכיר, להבליט ולהציג את התופעה של מדינת אכזיב כפי שהיא השתקפה בעיקר בעיתוני "העולם הזה" של אותן שנים ובגעגועיהם של חלק מן המבקרים הקבועים בכפר שמופיעים על המסך.
.
נוף הכפר ובעיקר הים על מגוון השתקפויות שקיעותיו, מצולמים יפה על-ידי אמנון זלאייט ואיתן חריס המיומנים.
האמרגן מאיר קוטלר והזמר והשדרן השובב דורי בן זאב מספרים על פסטיבל המוזיקה שהתקיים בשנות השבעים של המאה הקודמת בכפר, פסטיבל בו נפרצו ונפלו כל הגדרות כיוון שהפקקים למופע התחילו אי-שם ליד נתניה – בעוד התושבים הערבים המקוריים של הכפר נמצאים עוד מאז הקמתה של המדינה – הרבה יותר צפונה, באזורים היותר לבנוניים שבשליטת חיזבאללה.
כפי שהבמאית ויזלטיר מעידה, צילומי הסרט ועריכתו נמשכו למעלה משלוש שנים – אבל כפי שאמר אלי אביבי בתום ההקרנה: "אחרי שצפיתי בתוצאה על המסך, הסבל והנדנודים של החמש שנים – היו שווים!" – אז למי נאמין?! (התשובה שולית ואינה חשובה, כמובן).
במסגרת הסרט היפה והרהוט מבחינת קצבו, משולבים הרבה קטעי ארכיון שנקנו בממון רב הן מן הטלוויזיה והן מאולפני הרצליה, והם שמוסיפים ונותנים לסרט את ערכו הוויזואלי, יותר מדיבוריהם של האישים והנשים הנזכרים והמהרהרים בקול.
שאלתי את ויזלטיר הנעימה והסבלנית, אם היה משהו בתוך ים החומרים שהם רצו והם לא השיגו לסרט?! והיא ענתה "כן, רצינו קטעים מן הסרט 'יהודית' עם סופיה לורן שצולמו בחורבותיו של הכפר הערבי הנטוש ואותם לא הצלחנו לרכוש ולהכליל בסרט". אולי חבל ואולי לא חבל, אבל גם הם בעצם, לא שייכים ממש למדינת האהבה הצפונית והזעירה שבקושי שייכת לעצמה, כך יוצא – שבכל זאת ישנם עדיין בחלד "דברים טובים" הרחוקים מהשגה מהירה וקלה.
