שני שפים צעירים, ניר וימן ויוגב ירוס, מצליחים בימים אלה לחולל במסעדתם הקטנה והמטריפה, "מל ומישל" (רחוב בן-יהודה 155 בתל אביב), את הבלתי-יאומן ממש. השניים, אינם רק אמני-בישול מן המעלה הראשונה, אלא ניחנו גם בדמיון יצירתי מודרך. בהשראת כישרונם המבורך הם יוצרים ארוחות שהן יצירות-אמנות של ממש.
כמו בציור מושלם, שבהכנתו הושקע עמל רב, אין השניים שוקטים לרגע על שמריהם עד שהמנה היוצאת מתחת לידיהם תהיה אכן מושלמת לא רק בטעמה, אלא גם במראה האסתטי שלה, והלב פשוט כואב מכדי לקלקל אותו בסכין ובמזלג. במסעדתם אנינת הטעם הם הנהיגו באחרונה חידוש קולינרי של ארוחת טעימות ממעדני מטבחם וגם היצע גדול ממבחר פירות הים שלהם. שני סוגי הארוחות הספיקו, תוך זמן קצר, להפוך ללהיטים בקרב קהל הסועדים.
נאמנים לגורמה השמרני, שעדיין מאפיין את "מל ומישל", פתחנו במנת אספרגוס צרוב בנוסח צרפת, רך כחמאה ונימוח בפה, כשלצידה הוגש לחם הבית החמים והקלוי, עם טעם של עוד. מן המנות העיקריות התקשינו להחליט איזו מהן כדאי לשלוף, באשר כל האחרות קרצו לנו במידה שווה.
אבן נגולה בסופו של דבר בחרנו בכבדים טבולים ביין מרסלה מתקתק, כשלצידם הוגשו ירקות מאודים - שפתיים יישקו. בת הזוג שבעה לא פחות נחת ממנת העגל השיכור, שבושל אף הוא ביין, ולצידו מחית תפוחי-אדמה נימוחה. בקבוק גדול של סודה סייע בעיכול כל הכבודה הזאת.
ואז הגיע תורם של הקינוחים. גם כאן התלבטנו איזה מהם לבחור. אני בחרתי בקומפוט, נוסח בית אימא - לפתן משובח של שזיפים ואשכוליות. בת הזוג התענגה על הטירמיסו עשיר הטעם, שהיה שרוי כולו בליקר מובחר. או אז הרדימה אותנו לרגע כוסית הלימונצ'לו בטעם אניס דומיננטי, שהוגשה על חשבון הבית, עד שהגיע האספרסו הכפול, שהחזיר אותנו באחת אל המציאות המפוכחת ושהציל אותנו מסיסמת "אם שותים - אין נוהגים", וכך הגענו, השבח לאל, הביתה בשלום.
על הארוחה לשניים שילמנו 328 שקל והוספנו תשר של 50 שקלים על שירות מעולה ונדיב. טרם עזבנו, לא פסחנו גם על השירותים, ושוב התלבטנו: הפעם בין הדלת של "מל" לבין זו של "מישל", בלא לדעת מי מהם הוא, בעצם, האדון ומי הגברת. אלא שמהר מאוד הוחוור לנו כי השתיים כשרות לשני המינים גם יחד. "מל" ו"מישל" הם, בסך-הכל, שמותיהן של שתי לסביות אוסטרליות, שעל שמן קרויה המסעדה, בעוד הן עצמן שוהות בארצן, הרחק מאוד מאיתנו. אבן גדולה נגולה, אפוא, מהר מאוד, מעל ליבנו.
