מה הוא עשה בשביל הפרס? - זו השאלה שהכל בעולם שואלים, ובצדק, לנוכח החלטת נורווגיה, ליתר דיוק ארבע נשים וגבר אחד (מי בחר בהם? מי שמכם?), להעניק את פרס נובל לשלום לנשיא ארה"ב.
מה כבר לא נאמר על החלטה זאת. יותר משהיא מלמדת על מקבל הפרס, היא מלמדת על מעניקיו. חבורה מצומצמת, הזויה, בעלת אג'נדה פוליטית ברורה, הספונה בחדרי חדרים באוסלו ומטילה את "פצצת השלום" שלה לחלל העולם.
אני בטוח שלפחות חתן פרס אחד התהפך בקברו למשמע בשורת-אוסלו החדשה: מנחם בגין ז"ל. הוא קיבל, ובדין, את הנובל לשלום ב-1978, יחד עם אנואר סאדאת נשיא מצרים, על מעשה אמיתי של שלום. אמיץ, כואב, פרי מאמצים מתישים אבל נושאי פרי זה כבר למעלה מ-30 שנה. להשוות, למשל, את חתני העבר המנוחים, מנחם בגין ואנואר סאדאת, לחתן העכשווי ברק אובמה - זה עלבון להגיון.
אבל נעזוב את הנובל ונעבור לייל.
מה היא עשתה בשביל הפרס? - זוהי השאלה שכל בר-דעת בישראל צריך לשאול את עצמו לנוכח החלטת האוניברסיטה היוקרתית בארה"ב, להעניק ליו"ר האופוזיציה בישראל את "עיטור הכבוד" מטעמה. אינני יודע אם מישהו ממקבלי הפרס בעבר יתהפך בקברו, אבל אין ספק, אף זוהי החלטה פוליטית במובהק, סוג של התערבות בענייניה הפנימיים של ישראל.
לא קראתי את הנימוקים המפורטים. בידיעה בעיתון היחיד בישראל שדיווח על כך בתמונה וכיתוב, ביטאון האופוזיציה ידיעות אחרונות, נאמר כי ציפי לבני זכתה בכבוד על "פועלה בפוליטיקה". אני מקווה שישנם מאחורי העיטור הסברים יותר רציניים. שהרי מדובר במוסד אקדמי רם-מעלה, המכבד קודם כל את עצמו.
נימוקים אפשריים? למשל, שסטתה - מעשה פוליטי אינטרסנטי ולכן "אמיץ" - 180 מעלות מדרכם של הוריה חברי האצ"ל. למשל, שהייתה שרה בכמה ממשלות בישראל וישבה על הכיסאות השונים באפס מעש. למשל, שהייתה יד ימינו של אריאל שרון בגירוש מתיישבי חבל עזה - בהחלט אקט ששימח לב כל שונאי ישראל. למשל, שאימצה סדר-יום תבוסתני ומוכנה להסיג את ישראל לקווי 67 ולחצות את ירושלים. למשל, שהיא הקדישה ערב שלם לסעוד בחברת מדונה הקבליסטית.
והרי בישראל כמעט לא שמעו אותה בחודשים האחרונים. היא למעשה קברה את האופוזיציה, אם כי בוודאי תשמיע את דבר אדלר-את-ארד ביתר-שאת במושב החורף של הכנסת.
על חטאי אני מכה היום. לפני כמה ימים, בעקבות דוח גולדסטון האנטישמי, בעקבות המצור הגובר על ישראל, כתבתי שיש להגביר את האחדות הפנימית בתוכנו ועל ראש הממשלה לשקול צירופה של קדימה לממשלתו. כך - סברתי - תהיה האחדות בממשלה, מול כל המתריסים בימים אלה נגד עצם קיום המדינה, מלאה.
חשבתי בלבי על מתכונת אחדותית, משמעותית, מן הסוג של ממשלת הליכוד הלאומי ב-1967, כאשר שלושה מראשי גח"ל צורפו כשרים בלי תיק לממשלת החרום של אשכול ערב פרוץ מלחמת ששת הימים.
זכיתי על כך לביקורת נוקבת מפי ידידים ומגיבים. עיקר הביקורת נסבה על הטענה, שקדימה זה "נאדה", כלום, מפלגת מצב-רוח שדינה לחלוף במוקדם או במאוחר מן העולם. מפלגה שעומדת בראשה פוליטיקאית חסרת חוט שדרה, שדבר לא עשתה בכל התפקידים שמילאה. יתר על כן, יש לה לישראל כיום ממשלה יציבה עם ראש ממשלה ראוי. אין צורך להכביד על ראש הממשלה בעושי-צרות מסוגם של לבני, בר-און, חסון ודומיהם.
במחשבה שנייה, הסכמתי עם המבקרים הללו. אין תכלית לקדימה ואין תכלית לממשלה לאומית עם עוזבי הליכוד ונוטשי הדרך הלאומית.
לא כך כנראה חושבים ראשי ייל, שהעניקו ליו"ר האופוזיציה בישראל זריקת עידוד פוליטית, וכמו לגבי חבר השופטים באוסלו, כך גם לגבי חבר השופטים בארה"ב - הפרס מלמד עליהם אולי יותר משהוא מלמד על זו שלה הוענק.
לא האמריקנים שבחרו באובמה לנשיאות, יעניקו לו פרס אחרי תשעה חודשים של מלל עקר, ולא הישראלים שבחרו בלבני לראשות האופוזיציה העקרה יעניקו לה עיטור אחרי שנים של כלום. לכך מסוגלים רק זרים, שמבקשים לעודד בכך נשיא אמריקני ופוליטיקאית ישראלית, לפעול ביתר שאת לנסיגת ישראל לקווי החנק המסכנים את עצם עתידה.
היום כבר ברור: אוסלו מתאימה לאובמה יותר משהבית הלבן מתאים לו. לבני קרובה לייל, יותר מאשר למשרד ראש הממשלה בירושלים.
