"הַהִתְעַמְּלוּת, שֶׁצְּעִירֵי יִשְׂרָאֵל עוֹסְקִים בָּהּ בְּאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל, לְחַזֵּק אֶת גּוּפָם בִּשְׁבִיל לִהְיוֹת בָּנִים אַמִּיצֵי כּחַ לָאֻמָּה, הִיא מְשַׁכְלֶלֶת אֶת הַכּחַ הָרוּחָנִי שֶׁל הַצַּדִּיקִים הָעֶלְיוֹנִים..." [אורות התחיה / לד] כך כתב מרן הרב קוק זצ"ל, ועורר את זעמם של קנאי ירושלים, של אלו הרואים את הטבע והקודש מנוגדים זה לזה. הרב קוק חידש את תורת ארץ ישראל, היודעת לאחד בהרמוניה את הטבע הגשמי עם הרוח השמימית, כפי שעושה חג הסוכות שאנו נמצאים בו בעיצומו. אולם דבר אין בין דברי הרב קוק לתרבות הספורט המודרנית.
הרב דיבר על בריאות, צהלה ושמחת הפנים, אבל בסגנון של תחרויות הספורט, וכל השידורים הנלווים עליהם. לטענתו, אלו נובעות מהערצה וסגידה לגוף, ומהתעלמות מהצד הרוחני של האדם. עד כדי כך שהאדם מגיעה לפסגת חייו כאשר הכושר שלו בשיא, ואחר כך הוא חי משחזור אותם רגעים וטיפולים ניו- אייג'ים שיחזירו לו את הכבוד האבוד, כמה עלוב!
שידורי הספורט מייצרים תרבות של התרגשות משטויות, ומי שהורגל בכך לא יוכל להתרגש מדברים גדולים באמת - מקדושה, כך שהדבר יוצר מרחק מהטבע הישראלי האמיתי. תלמיד שצרח "וואו" מקליעה לסל שגרמה לניצחון ברגע האחרון, לא יצליח להתפעל מחידוש של תוספות.
חלק מבניית ספורטאי כרוך לעיתים בהרס הבריאות כדי לשבור שיאים, שהרי המטרה היא ניפוח האגו וחשבון הבנק בכל מחיר. הרעה החולה המרכזית בכל הפסטיבל הזה היא ה'אסקפיזם' - הבריחה מהתמודדות עם החיים האמיתיים. הספורט היום הוא אופיום להמונים, שהרי מה שחשוב באמת זה מי יהיה המאמן הבא של צ'לסי ולא רצח ילדים, איום גרעיני, ועוד כמה עניינים שוליים.
המצב הנוכחי של החברה במדינת ישראל היא ריקנות מתכנים ישראלים, היום ילד ישראלי לא מכיר את אברהם אבינו, אך שמע הרבה על אברהם נמני. לכן השאלה היא איך בונים תרבות מלאת תוכן אמיתי ושלם הראוי לעם היושב בציון.
