כאזרח העולם אני חשה כאילו אובמה, מפלגתו, אשתו, הבית הלבן, וכל העולם מנסים מזה שנה ויותר למכור לי מוצר שאני, כנראה, חייבת שיהיה לי אותו. מסע הבחירות, הפרסום, יחסי הציבור, יו-טיוב, פייסבוק, מדורי הכלכלה, הרכילות, החדשות בטלוויזיה, כולם לוחצים עלי שאקנה את אובמה, כמו שכבר קניתי מחשב נייד (כי כולם קנו) ועוד לא קניתי אייפון (אבל לוחצים עלי).
באופן כללי, אובמה הוא לא הטיפוס שלי, אבל כמו כולם גם אני לא מתעלמת מכך שהוא חתיך (יש אומרים "חתיך הורס"). הבגדים יושבים עליו מצוין, הוא עושה ספורט ונראה שרירי, מחייך חיוך זוהר, מסתפר בזמן, יש לו אנרגיה טובה, מחזר אחרי אשתו, כמו שאף בעל לא עושה, מרשים, בעל רעיונות יפים ורהוט ביותר בדיבורו.
כמו כולם, קראתי במהלך מסע הבחירות לנשיאות שהוא חכם במיוחד. ראיתי אותו לוקח את הבחירות תוך כדי ריצה קלה אל פודיום הנואמים, נבחר לנשיא, נשבע אמונים, בוחר לו צוות מעניין של יועצים מן המדרגה הראשונה. שמעתי את תוכניותיו לשיפור העולם ושמתי לב שיש לו מה להגיד על כל דבר. כך הוא גם מצא מיד מה להגיד לוועדת פרס נובל לשלום, שהעניקה לו את הפרס השנה.
הוא אמר: "אני לא מקבל את הפרס כהכרה בהישגי, אלא כאישור למנהיגות של ארה"ב וההשראה שהיא נוסכת על עמי כל העולם". אובמה לא סירב לקבל את הפרס, לא דחה אותו לזמן שבו יהיו לו כבר הישגים. הוא קיבל אותו
בסגנון האובמני המנוסח היטב. סגנון, שנמשך והולך מאז החל מסע הבחירות שלו, מסע הפרסום שלא נגמר ביום ההשבעה לנשיאות, שהתגלגל לצונאמי של פרסום עולמי של הנשיא הכי מצטלם, הכי מופיע בכל תוכנית טלוויזיה, הכי מתוקשר, ציבורי ופרטי, הכי אופטימי בכל מצב וזה שאין יום, שבו כל אזרח בעולם לא רואה אותו או שומע אותו או את אשתו וכן הלאה.
אני חשה, שעניין פרס נובל לשלום לאובמה הופך אותו מנשיא-כמעט-מושלם-אבל-עוד-לא ומדוגמן-צמרת-חייכן-ואנרגטי, בעל כוונות טובות, למעמסה פרסומית בלתי נסבלת. מוצר שדווקא, משום שכל-כך רוצים למכור לנו אותו ככליל השלמות, אנחנו החלטנו, שלא! אנחנו לא חייבים! נוכל להישאר עם מודל הדור השני ולא חייבים לקנות דור שלישי. אחרי שהצטרפתי לפייסבוק, מייספייס, טאגגד ועוד כמה אתרים חברתיים, אחרי שאני די בעניינים בנושא מדונה וליאונרד כהן והאולימפיאדה בריו דה ז'נרו, אני רוצה לצאת מהעולם, לחופש. לא לקנות אובמה, לא לקרוא על פרס נובל (אפשר רק על פרופ'
עדה יונת) ובעיקר לא לשמוע שוב על אובמה. לא לשמוע מה הוא עונה על קבלת פרס שלא מגיע לו. לא לקרוא מה חושבים כולם עליו ועל הפרס, עליו ועל תוכניות השלום שלו, תוכניות הכלכלה והבריאות שלו, והדייטים שלו עם אשתו.
פרס נובל לשלום לאובמה נראה כמו מתקפת-רעש מעצבנת, מסע מכירות שעבר את כל גבולות הטעם הטוב, מנת-יתר גבולית שהציבור לא יכול לעמוד בה. כבוד מפוקפק ומיותר להישג שלא נולד, אי-נעימות ולחץ תקשורתי שיוצר חוסר מנוחה וחוסר נחת, בעולם מבולבל שאיבד את הכיוון.
אפשר, בבקשה, קצת שקט?
