ביום שני, אומר אבו-סהיבאן לשומעים, שהם, רובם ככולם יהודים המאזינים לרדיו העברי, אנו מכריזים על "שביתה פתוחה כולל מערכת החינוך".
תרגום איסלאמי לדבריו של ראש עיריית רהט: ביום שני נשחרר, כולנו ביחד, את כלבי המלחמה. כל עוד אתם משלמים את הכופר, אנו מחזיקים את השבאב בבית הספר. אבל, אם לא תשלמו, אנו משחררים את השבאב ושיעשו מה שהשבאב עושה.
כאן אני שוב מצטט את אותו אבו-סהיבאן באירוע קודם (ביקור האיחוד הלאומי ברהט) שבו אמר בפירוש שבעת שהשבאב משוחרר אין הוא רואה עצמו אחראי לתוצאות.
המראיין הסימפטי מאוד למצבו העגום של ראש עיריית רהט, שואל אם חל שינוי כלשהו בתשע שנים בנושא ה"אצבע הקלה על ההדק" של כוחות הביטחון בכל הקשור בהתקוממות ערבית. אבו-סהיבאן אומר שהמשטרה "צריכה ללמוד סובלנות", ש"בסובלנות ובהידברות אפשר לפתור כל בעיה". הוא דוחה את האלימות על הסף, מצד המשטרה. כיבוד האדם הוא דבר קדוש לכל הדתות, אומר מר אבו-סהיבאן, והמראיין נאנח אנחת רווחה.
פרשנות איסלאמית לדבריו של ראש העיר רהט: אנו השליטים. אנו נשתלט על קרקעות, נבנה כאוות נפשנו, ניקח מים כרצוננו ונרבה נשים כרצוננו, נשבית מערכות שלטון ונשחרר את השבאב לפרוע פרעות. אנו נמשיך לדרוש 'פרוטקשן' על כל בית שנבנה בלהבים, על כל עסק בעמק שרה, ולשרוף או לחבל אם יסרבו לשלם. אתם, היהודים הדהימים, יכולים לבוא איתנו בדברים, ולבקש למתן את רוע הגזירה שיצאה מלפנינו, בתמורה לתשלום הג'יזיא.
בשלב זה צירף המראיין את ד"ר יובל ברנדשטטר, תושב להבים, סרבן 'פרוטקשן' ידוע, לשיחה. המראיין מגחך על אודות שיוכו המפלגתי לשעבר של ד"ר ברנדשטטר, אך מייד מגיע לעניין. ד"ר ברנדשטטר מסביר את כל האמור לעיל על אודות הגישה האיסלאמית למדינה היהודית בשני משפטים ברורים. האפליה הקיימת בארץ היא נגד הציבור היהודי שנאלץ לשלם את כופר הנפש למוסלמים. יש חוקיות איסלאמית להתנהגות המוסלמית, ואילו העם בישראל מעדיף להתעלם מן העובדות שאינן נוחות.
תגובתו של אבו-סהיבאן צפויה לחלוטין: לגופו של אדם, ולא לגופו של עניין. הוא מטיל ספק במקום מגוריו של בן שיחו, ולאחר מכן בהיותו בן הארץ. הוא מאשים בדעה קדומה, ולאחר מכן בהסתה, ותמיד-תמיד מתעלם מעיקר הדברים: השלילה ללגיטימיות של שלטון יהודי. הוא דוחה את האפשרות, שאדם שאיננו מוסלמי יבין או יסביר את גישת האיסלאם ליהודים.
המראיין פתאום מבין במה המדובר, מפיו של המוסלמי עצמו. אחוז הגבייה ברהט, טוען אבו-סהיבאן, הוא 40% (אלא שבכך הוא מסתיר את הנתון האמיתי של חלקה של העירייה בתקציב, שאיננו עולה על 7%), והמראיין שואל כיצד זה שהציבור היהודי אמור להשלים את החסר. וכאן יוצא המרצע מן השק. "רהט הוא יישוב שהמדינה הקימה אותו", אומר אבו-סהיבאן בלהט, המדינה הפקיעה אדמות מן המגזר הערבי ובנתה למגזר הערבי, ולכן "אז שהממשלה תטפח את היישוב הזה".
וזה איננו המרצע האמיתי כי הנה בא רב המרצעים. ד"ר ברנדשטטר מסביר שוב את שאמר מר אבו-סהיבאן: "הממשלה היהודית אחראית על טיפוח היישוב הערבי". וכאן יוצא מר אבו-סהיבאן מכליו ואומר את משפט המחץ: "זאת מדינת ישראל לכל אזרחיה. אנחנו חיים במדינה הזו לפני קום המדינה, לפני שאתה תבוא מאיזה ארץ", רותח אבו-סהיבאן. "ויש גם משרתים בצבא", הוא מוסיף. "ואני דורש ממך לא לפגוע באוכלוסיה הבדואית" ו"אני מכבד את החוק האיסראילי [הישראלי]".
תרגום השיחה למושגים איסלמיים:
1. הערבים הבדואים קדמו לכולם, ולכן זכותם לעשות כרצונם בכל מקום שהוא, במיוחד בנגב. העובדה שמזה 43 שנה מרבית ה"בדואים" הם בנים לריבוי נשים (דבר הנוגד את חוק המונוגמיה) שיובאו מכל רחבי המזרח התיכון, איננה רלוונטית שכן הם ערבים-מוסלמים, וזכותם לנוע לכל מקום ולכבוש אותו.
2.
המדינה היהודית איננה. זו מדינת כל אזרחיה, ולכן גם כל פולשיה שהפכו לאזרחיה.
3. שני האחוז מן הערבים בנגב המשרתים בצה"ל, הם עלה התאנה של הלגיטימיות של הכיבוש הערבי.
4. כיבוד החוק הוא לפי הנוחיות. אם החוק מתקצב אותי, מה טוב, אם החוק מגדיר מהי בנייה בלתי-חוקית, מהי פלישה לקרקעות המדינה, מהי חובתה של העירייה לטפל בשפכיה ולשלם עבור השירותים והמוצרים, זה כבר פגיעה בזכויות השליט המוסלמי, ולכן זהו חוק לא-לגיטימי שאותו יש להפר בריש-גלי מתוך ידיעה שהמדינה "לא רוצה בלאגן" ולא רוצה אינתיפאדה בנגב.
וזה הסיכום האמיתי:
מדינת היהודים מבוטלת בנגב. השלטון האמיתי מצוי בידיה של כנופיית האיסלאם, שהוא רק חלק מן האיסלאם המקומי והאיסלאם העולמי השולל את זכות קיומה של מדינת היהודים. רחוק בצפון התל אביבי יושב המנדט האיסראילי שאין לו שום עניין בנגב היהודי. היהודים מאכילים את התנין בחצר, והתנין הולך וגדל, בוכה דמעות תנין על מר גורלו, וטורף חלקים גדלים והולכים של העושר הלאומי (מי שלא מאמין, שיתייצב בימי חלוקת הקצבאות בדואר ובביטוח לאומי). אין כאן שום הסתרה ושום הסוואה, הכל גלוי וידוע, והשאלה היא רק מתי ייווכח התנין שהמנדט כבר אין לו מה לתת, ולכן כדאי לאכול את המאכיל.