לפעמים צריך לקבל החלטה מהלב ולפעמים מהמוח. אם היינו רוצים שכל החלטה תהיה רק מהמוח, היינו בוחרים לכנסת מאה ועשרים מחשבים. הנפש האנושית צריכה להנחות אותנו לאיזה משני אברים אלו ניתן עדיפות בקבלת ההחלטות.
במקרה של ילדי העובדים הזרים, צריך להחליט מהלב. לגרש למעלה מאלף ילדים שכאן נולדו וכאן הם לומדים וגדלים, זו החלטה לא אנושית ואין זה משנה מהן הנסיבות. הדחיות הזמניות והחוזרות של ההחלטה לגרשם או להשאירם הן התעללות מתמשכת בילדי הזרים והוריהם.
הפתרונות שמושתתים על פיצוי כספי שחכמי הממשלה מפריחים כבלון ניסוי, הם פתרונות מביישים ועלובים. כסף, כסף וכסף. כמה תחמושת עוד נייצר לארסנל של האנטישמים?
אם הממשלה הנכבדה רוצה לעשות סדר בג'ונגל הזה של העסקת הזרים, שתעשה את מה שצריך, אך לא על גבם של הילדים. גם אם היו השרים מפעילים את המוח לבדו, היו מגיעים לפתרון שמושתת על הטלת מגבלות מעתה והלאה ולא על מהלך דרקוני של גירוש עכשווי.
וגם אם היו שרינו מפעילים את המוח בלבד היו מגיעים בוודאי למסקנה כי הילדים האלו יגדלו ויהפכו לאזרחים נאמנים ואסירי תודה שיתרמו למדינה יותר משלל הבטלנים, שיכורים, מסוממים, עבריינים, מקופחים, משמיצים ואגואיסטים שמשקלם הולך וגובר בחברה שלנו.
איך נצטייר בעיני עצמנו ובעיני העולם ביום שנעלה אותם לאוטובוסים ונשגרם לנתב"ג בליווי ניידות משטרה? אנחנו לא נהיה גאים להיות יהודים וישראלים ביום הזה.