אם בלוגר נופל ממטוס באמצע הלילה - שלא כעיתונאי - הוא לא ידווח את פרטי האירוע בסגנון העובדתי היבש המזוהה עם סוכנויות הידיעות:
מי, מה, מתי, היכן, למה ואיך. הוא יכתוב 500 מילים לפחות על תחושתו בין שמים לארץ והטקסט - בפרוזה, בשירה - יהיה מה שקוראים בעגה העיתונאית "סיפור טוב".
הדיון בסוגייה האם הבלוגר הוא עיתונאי או תחליף עיתונאי בא על-רקע מחיקת הזהות המקצועית הייחודית של העיתונאי בעידן הזנת התוכן ברשת. אך דווקא הרשת ממחישה יותר מבעבר: א) אין תחליף לדיווח עיתונאי אמין. ב) הבלוגר הוא נכס לשיח הדמוקרטי גם כשאינו רוצה/יכול לדווח עובדות ולפרשן אותן במיומנות של עד מומחה או תחקירן מנוסה.
מנצח "שומרי החומות" מדוע הבלוגר הוא נכס? מפני שהוא מרים קול מעבר לחומה אנושית של
שומרי חומות בעמודי החדשות ובעמודי הדעות של כלי התקשורת הממוסדים הוותיקים. הוא מעשיר את הדיון הציבורי בלי אישורים, בלי טובות, בלי סלקציה. בלי עריכה. הוא קול ישיר ואותנטי שאינו בא
במקומו של דעתן שרכש מוניטין אך יש לו ערך כתוספת אמירה שפרסומה
אינו תלוי באיש.
מי הם שומרי החומות בתקשורת? בתרחיש הטוב - מדובר באלה שעשו את דרכם בעיתונות ורכשו מיומנות בזיהוי ועריכת סיפור אנושי/פוליטי/נפיץ וקריא - או בהערכת המשקל הסגולי של דעה כתובה. בפחות טוב - בטירונים באימון דסק. שיקול הדעת של שומרי החומות בקביעת מיקומה של ידיעה או דעה בסולם החשיבות של תמונת היום
עלול להיות מוטה, מקובע, פבלובי.
מוטה ומובנה - מדוע? בשל העדפה פוליטית אישית או מערכתית. או בשל נטייה לקבל כמוסכמה תמונת מצב או תמונת מיתוג של פלוני. בשל מאבקי כוח ומעמד בתוך מערכת, שבה גובר לעיתים חומר בינוני על חומר משמעותי בשל יכולת ההתרשתות הטובה יותר של הכותב וקירבתו לעורך או למוציא לאור. גם בשל חשיבה
תבניתית המתקבעת לאורך השנים על סולם מאובן של חשוב/לא חשוב. מייצר/לא מייצר - רייטינג.
לעיתים בשל הנחיה לא כתובה, מרומזת, הבאה מלמעלה - בסוגייה מי ומה חשוב יותר. או בשל רצון ליישר קו עם מה שנראה כהעדפה מערכתית. גם בשל רצון של כותב או עורך לבצע העצמה של חומר על-מנת להשיג בולטות במיקומו בדפוס או ברשת. פה ושם בשל רצון לחיסול חשבונות בין מערכתי או ממסדי.
"סוגרים חשבון" עיתונות היא מקצוע שרבים מן האוחזים בו מפנימים בהחלט את תקנון האתיקה שלהם. רק פעם אחת בלבד לאורך שנים רבות של עבודה עיתונאית העז מישהו במערכת בה עבדתי לתבוע ממני, בלי להצטעצע במילים, חד וחלק - "לסגור חשבון" עם אחד מחברי הכנסת אותם סיקרתי.
"שבועות ביקשנו ממנו את הסיפור ובסוף החרא הקטן נותן את הנגישות למקור למתחרים. הוא זה שאיפשר להם את הסיקור. אני רוצה שיכאב לו. אתה שומע? שיכאב לו. ותן לו להרגיש את זה מיד ומהר. כמה שיותר ועוד השבוע".
"צפצפתי" כמובן על ההנחיה הגנרלית הלא-אתית הזאת. אני זוכר אותה היטב - מפני שהייתה נדירה מאוד.
במאזן יצירת הפסיפס בתמונת היום של האזרח שאיכפת לו - לא ניתן לוותר על עיתונות מקצועית. אך אי-אפשר שלא לברך על בלוגרים שמעשירים את התמונה בדעות וגם בדיווחים. הם לא במועדון בעלי תעודות עיתונאי, אך הם מועדון משלהם והם אינם זקוקים לתעודות ולאישורים - גם לא מלשכת ראש הממשלה.
אני קורא בלוגרים בעניין ומעדיף לעיתים את המקוריים והמפתיעים שבהם על בעלי טורים בתקשורת שאת תגובתם אני יכול להעריך מראש. אני מאמין בריבוי ערוצים. הצרכן הגולש מסוגל בהחלט לברור לו את הערוץ האמין עליו, את בעל הטור שהוא מאמין בתבונתו, את הבלוגר שסגנונו חביב עליו. צרכן התקשורת העכשווי יודע להצליב מידע, להשוות דיווחים ודעות, לבחור ואף להחליף ערוצים - כמו שלמד להחליף מפלגות.
יותר טוב ולא פחות חשוב: מסוגל לשגר תגובה מיידית בטוק בק או בהערת פייסבוק או בציוץ טוויטר. מסוגל לקחת חלק פעיל בשיח הבונה או הורס מסכות תדמית. מסוגל להעמיד את הכותב על טעותו.
