הרוצח שענה לפרופ' עדה יונת

בפועל, נראה כי העימות הקיים בין האיסלאם הרדיקלי לבין המערב, נתפס כ"משחק סכום אפס" שאחת אחריתו - ניצחון כולל ומוחלט של האיסלאם במהלך המאה ה-21. דוגמה לתפיסה זו, ניתן לראות באיגרת אשר פרסם מנהיג תנועת החמאס, השייח' אחמד יאסין, לרגל חודש עיד אלאדחא (19 בפברואר 2002), במסגרתה הציג צידוק הלכתי ברור לג'יהאד נגד ישראל, ארה"ב ומדינות המערב. הג'יהאד, לדבריו, הינו בבחינת מצוות עשה ומימוש "זכות ההגנה העצמית של העמים" נגד "המלחמה הצלבנית" ומתקפת הטרור שארה"ב מנהלת נגד האומה האיסלאמית באפגניסטן ונגד התנועות האיסלאמיות לוחמות הג'יהאד ברחבי העולם. לג'יהאד יעד מוגדר, בעיניו של יאסין, והוא "השלטת דת האיסלאם בעולם והשתחררות מההגמוניה של אמריקה ובעלי בריתה הציונים". יאסין, מעודד את המוסלמים לצאת לג'יהאד ולהתכונן למערכה ארוכה נגד ארה"ב וישראל בהבטיחו, כי המאה הנוכחית, המאה ה-21, היא "המאה של האיסלאם, המאה של השחרור, המאה של הניצחון ומימוש היכולת". ברוח דומה פרסם (אפריל 2003) השייח' יוסוף קרדאווי, מחשובי פוסקי ההלכה בעולם המוסלמי, פסק הלכה הקובע כי "חרף תחושת המרה השחורה והפסימיות השוררת אצל מוסלמים רבים כיום, האיסלאם ינצח, ישתלט על העולם כולו ואחד מסימני הניצחון יהיה כיבוש רומא בירת איטליה בידי המוסלמים".

עדות לתפיסתם של המחבלים הפלשתינים, ניתן אף לראות במכתב מצמרר שפרסם השבוע ת'איר חמאד, טרוריסט, פעיל הפת"ח, שרצח בפיגוע ירי 11 חיילים ואזרחים בוואדי חרמיה בשנת 2002. חמאד, משיב בדבריו למכתב ששלחה לו הגברת רובי דמלין, אמו השכולה של החייל, בו היא סולחת לו ולמשפחתו ומבקשת להתפייס איתם. להלן קטעים נבחרים מתשובתו של חמאד לאם השכולה: "היא [האם השכולה] מתעקשת להשוות בין השאהידים שלנו לבין ההרוגים שלהם, בין בעלי הזכות המגינים על זכויותיהם - לבין הכובשים, והיא דורשת מאיתנו, אמו של החייל, לנטוש את חלומותינו, ואלה הם זכויות היסטוריות הטבולות בדם, ודם הדורות הבאים זה אחר זה, ולשים אותם באותו סל עם חלומותיהם המתבססים על הכיבוש, הניצול, הגזענות והדם". חמאד מוסיף וטוען כי: "לא ייתכן שאני אפגש עם גוזל של אדמתנו על אותה אדמה גזולה. השלום משמעותו החזרת הזכויות לבעליהם... התנצלות ופיצוי על הסבל והכאב שגרם הכיבוש". לדבריו, "אני אומר להם ולעולם כולו, כי לא תהיה נסיגה מזכויותינו ולא סטייה מדרכנו וכי שולחן המו"מ הוא הכותרת של האלימות המהפכנית והמאבק המזוין ולא חלופה שלה". ובכן, העוינות הגוברת של האיסלאם הפונדמנטליסטי כלפי המערב, ובפרט ארה"ב וישראל, עוררה ומעוררת פולמוס בחוגים אקדמיים באשר להיקפה, עוצמתה, סיבותיה והחשוב מכל באשר למגמת פניה בעתיד הנראה לעין. ברי הוא שלא כאן ינותחו הדברים לעומקם. אלא שעיון בדברי הפלשתינים עצמם, מעלה בבירור, כי לא מצוקה ומחסור כיס הם שמהווים את הבסיס האידיאולוגי לפיגועי ההתאבדות. למען האמת, הלוואי שהיה כך, שאז אכן פתרון הסכסוך היה תלוי בשאלה תקציבית וביוזמה כלכלית. במציאות, פרופ' יונת, כך נראה, שוגה שגיאה חמורה בניסיונה לתאר את מניעי הטרור, ומתעלמת מרעיון ה"גאולה" אשר מוצג על-ידי מנהיגי הציבור הפלשתיני, בכל זרקור השעה. ראוי לזכור כי פרופסור יונת הגיעה להישגים מדעיים עצומים במחקר התאים בגוף, ובהבנת המנגנונים המפעילים אותם. אם פרופסור יונת אכן תצליח בדרכה המחקרית לשנות גם את המבנה הגנטי של ארגוני הטרור, ותאי התפיסה האידיאולוגית של מנגנוני החבלה, אולי נראה אותה בשבדיה גם בשנים הבאות, הפעם - כזוכת פרס נובל לשלום.

לצד אלה, ראוי אף לתת מבט לטיעוניהם של 28 מחכמי ההלכה של מוסד אל-אזהר במצרים, בהידרשם מבחינה הלכתית, לשאלת הריגתם של אזרחים ישראלים רבים, בפיגועי ההתאבדות שבוצעו על-ידי הארגונים הפלשתינים. הללו, פסקו באופן ברור וחד-משמעי (במסגרת פסק הלכה שפורסם ביום 28 ביוני 2002), כי פיגועים אלה, על תוצאותיהם, הם "הדרגה הגבוהה ביותר של הג'יהאד". את הריגת האזרחים הם מצדיקים בטענה, כי ישראל, על כל תושביה היהודים, היא בבחינת מדינה גזענית צבאית הגוזלת את אדמות המוסלמים, הזכאים מדין האיסלאם להתקומם בג'יהאד לשחרור אדמתם. חכמי הדת של אל-אזהר, סבורים, כי בג'יהאד אין זה נכון לעשות הבחנה בין אנשי הצבא לבין אזרחים. ההבחנה הראויה צריכה להתבצע בין שוחרי השלום (המוסלמים) לבין מחרחרי המלחמה (היהודים) ובין התוקף (היהודים) לבין המותקף (המוסלמים). היהודים, על-פי קו הלכתי זה, בהיותם גוזלים אדמה איסלאמית ו"מטמאים" את המקומות הקדושים לאיסלאם, הם במעשיהם בגדר לוחמים "ללא קשר לבגדים אותם הם לובשים". מחקרים שפורסמו בשנים האחרונות, אף העלו כי הפרופיל של המחבל הפלשתיני אינו ניתן עוד לגידור טריוויאלי. אין לנו עניין במניעי מצוקה ומחסור באוכל, כי אם בתפיסה ואידיאולוגיה. והנה, בין המתאבדים תמצאו משכילים, הורים לילדים, סבים, סטודנטים, צעירות מבוססות, והרשימה עוד ארוכה. די להיכנס לאתר האינטרנט של גדודי עז-אדין אל קסאם ולקרוא את קורות החיים של שורת המתאבדים ולהיווכח כי רבים אינם "מחוסרי כל ואבודי תקווה", כי אם משכילים וצעירים. לא מצוקה, כדברי פרופ' יונת, לא מחסור בתקווה, לא היעדרו של לחם וחלב, כי אם שאיפה לרדוף את התגשמות התקווה הדתית. חיזוק לכך, ניתן אף לראות בסקירה של מכתבי המתאבדים, המקליטים עצמם בטרם יצאו לדרכם, ואשר תעלה כי איש מהם אינו עוסק בשאלת מצוקתם האישית או המשפחתית, אלא מתמקד בכוחו של האיסלאם, בתקווה ל"ניצחון האויב" וברעיון ההגעה לגן העדן. תקוותם של המתאבדים באה אפוא לידי ביטוי בשני מישורים עיקריים: במישור הלאומי - הכנעת האויב; ובמישור האישי - במימוש רעיון גן העדן. גם אם בעיניים מערביות ייתפס הדבר כסיפור מעשיות של 72 בתולות, הרי שעבורם עניין מוחשי הוא. בפועל, אין המדובר ב"פיגועי ייאוש", כי אם ב"פיגועי תקווה".